המסעדנית הוותיקה: "נאבקת לשמור על מחירים שפויים"

זו הייתה אמורה להיות השקה חגיגית של התחלה חדשה. בדיוק לפני שנה נפתחה בתרועה רמה מסעדת "טנדורי" המחודשת של המסעדנית הוותיקה רינה פושקרנה, הראשונה שהביאה את תרבות האוכל ההודי לישראל.

42 שנים שכנה המסעדה המיתולוגית שלה בכיכר דיזנגוף ואספה אליה לא רק קהל רב ונאמן, אלא גם פוליטיקאים, אמנים, שגרירים ופיסות היסטוריה בלתי נשכחות. המנצח זובין מהטה היה מי ש"גילה" אותה ראשון והקפיד להביא את כל מפורסמי העולם לטנדורי המיתולוגית.

אלא ששלושה חודשים אחר כך פרצה המלחמה, והמסעדה הנקראת כיום Tandoori Lands End TLV הפכה לחמ"ל עבור התקשורת ההודית. "ראיתי את הטון השלילי בתקשורת ההודית כנגד ישראל בימים הראשונים של המלחמה", מספרת פושקרנה. אחרי ששבה ארצה מנסיעה יומיים לפני ה-7 באוקטובר, היא החליטה שהיא לא מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים. "בהודו יש 1.4 מיליארד בני אדם, 30% מהם מוסלמים, היה ברור מאד שהתקשורת הייתה באופן מובהק נגד ישראל. זה היה הסימן עבורי".

מדי יום, ולעתים כמה פעמים ביום, מבלי שאיש ביקש ממנה, מצאה את עצמה פושקרנה, שהייתה ידועה כ"שגרירת הודו בישראל" (ממשלת הודו העניקה לה בשנה שעברה את עיטור הכבוד "פרס פראבאסי בהארטיה סאמן לשנת 2023" - עיטור אותו היא מעניקה לאזרחיה החיים מעבר לים,) כשגרירה הישראלית הבלתי רשמית בהודו.

"היה לי חשוב להביא את הסיפור האמיתי של מה שאנחנו הישראלים עוברים פה, את האמת שלא ראינו בדיווחים בתקשורת הזרה, על הנשים שנמצאות בשבי החמאס, על מה שהן עוברות, על הסבל של תושבי העוטף שספגו את הזוועות". לא עבר זמן רב, וצוותי הטלוויזיה ההודית מכל רחבי המדינה ששידרו במגוון השפות המקומיות, התבססו במסעדה עצמה, כשרינה מקפידה להאכיל אותם בכל טוב ולהפעיל עליהם את הקסם שהפך אותה כאן בארץ לאחת הדמויות האהובות בעולם הקולינריה.

"הם היו מגיעים לכאן בערב ונשארים כל הלילה. לא היה להם הרבה תקציב, אבל דאגתי לתת להם את כל מה שהם היו זקוקים לו. בשלב מסוים הבנתי שהם לא מצליחים באמת להגיע לאזורי העוטף בגלל ענייני בירוקרטיה ולדבריהם בעיקר מחוסר רצון של השגרירות להיות מעורבת פוליטית בעניין. בעיניי היה מאוד חשוב שהם יהיו במקומות עצמם, שיראו את הזוועות בעיניים ויוכלו להביא את התיעוד החשוב באופן ישיר לתקשורת ההודית".

פושקרנה הפעילה קשרים מאחורי הקלעים, וצוותי הטלוויזיה ההודית הצליחו בסופו של דבר לרדת לשטח עצמו, להגיע לבארי ולאזורי העוטף שעברו את התופת. "הם אמרו לי תודה שסייעתי, אבל אמרתי להם שאני לא זקוקה לתודה הזאת, הם לא צריכים להגיד שום תודה. כל מה שאני רוצה הוא שהם יעבירו את האמת כמו שהיא, זו תהיה התודה האמיתית מבחינתי. שהם יסקרו את האמת".

שלא תבינו לא נכון, פושקרנה ממש לא ששה להתראיין לכתבה הזו, ובוודאי לא לדבר על עבודת ההסברה האינטנסיבית שהיא עושה למען ישראל בתשעת החודשים האחרונים (וממשיכה בכך גם בימים אלה, במינון נמוך יותר). היא נבוכה ומצטנעת, והסיבה שהריאיון הזה אכן התקיים בסופו של דבר, אחרי שכנועים רבים, היא המצב הלא פשוט שנקלעו עסקי המסעדנות בישראל בצל המלחמה, ובפרט המסעדה של פושקרנה, שנאבקת להישאר עם הראש מעל המים בימים שרוחות המלחמה בצפון מנשבות ומאיימות שוב על העסקים.

"פברואר האחרון פתחנו שוב את המסעדה לקהל הרחב", היא מספרת. "אבל אין תיירים וכמעט ולא עברו פה אנשים בים. ניסינו כל מיני אופציות כמו בראנץ' ומשלוחים ומנות מגוונות במחירים שאפשר לעמוד בהם". בסופי שבוע המסעדה מלאה, אבל זה לא מספיק. אם המסעדה בהרצליה מבוססת יותר על אוכל וקהל ההייטק בסביבה, טנדורי התל אביבית היא פחות אוכל ויותר שתייה (אף שבתפריט תמצאו לא פחות מ-71 מנות, ט"ל). תרבות השתייה בישראל התפתחה מאד בשנים האחרונות. אנשים הלכו יותר לכיוון הבירות והיין, והיום מגמת הקוקטיילים שוב בעלייה".

כל העובדים המועסקים במסעדה הם אנשים שעבדו במסעדות המובילות ביותר בהודו, שפושקרנה הביאה אחרי מו"מ ארצה וכאלה שעזבו מקומות עבודה כדי לעבוד איתה. העובדים אגב, לא עזבו את ישראל כשפרצה המלחמה. "כולם נשארו פה, אף שהיו כמה טיסות שיצאו דרך השגרירות ההודית לפנות את העובדים שהיו כאן כשפרצה המלחמה", היא מתגאה. העובדים שנשארו לא מקבלים חל"ת ופושקרנה שילמה להם שכר מלא גם בימים בהם המסעדה היתה סגורה.

כשאני שואלת אותה איך בכל זאת שורדים, היא עונה שהיא אף פעם לא הסתכלה על אף אחד, ולא ימינה או שמאלה, "אלא הולכים עם הלב. אני הולכת עם הלב ובעלי הולך עם הראש. ואת יודעת כמה פעמים רואה החשבון שלי כעס עליי שאני משלמת 30% יותר על חומרי גלם שאני מייבאת, בגלל המשבר עם החות'ים והעלייה במחירים, הכל היום הרבה יותר יקר ואני עדיין לא מעלה את המחיר".

בזמן שהרבה מסעדנים מדברים על כך שאין להם ברירה אלא להעלות מחירים. "אז אני מעלה פה בשקל או בשניים. אני ממש נאבקת לשמור על מחירים שפויים ולא מסוגלת שהשורה התחתונה תהיה יקרה מדי. אני רוצה שאנשים יבואו לכאן שוב ושוב. אני ממשיכה להוציא קינוחים ויין בחינם לפעמים כשיושבים פה לקוחות קבועים. כולם כועסים עליי, אפילו העובדים שלי כועסים עליי לפעמים כשאני עושה את זה, אבל אני לא יכולה אחרת, אני לא יודעת אחרת".

את המעבר מהלוקיישן המיתולוגי בכיכר דיזנגוף היא מסבירה: "היה לי רצון ליצור המשכיות ולקחת את המסעדה צעד אחד קדימה. רציתי לשמור על האותנטיות של האוכל ההודי, אבל לא לעשות רק אוכל מסורתי אלא לקחת את זה לכיוון הפיוז'ן ולכוון לקהל היותר צעיר. נולדתי וגדלתי עם האוכל הזה.

הסתובבתי תשע שנים בים ובכל שנה היה צוות אחר על האונייה, משם הבאתי את הפיוז'ן. היו צוותים מיפן, מקולומביה, מאינדונזיה ומסין. כל הזמן למדתי את הבסיס שלהם והתפתחתי, החיים על האונייה היו ה"קורדון בלו" שלי. חשוב לי לומר שזה לא פיוז'ן בטעמים כמו בנראות. לא רציתי להתרחק מהודו, אני מאד גאה בהודו, רציתי שהנראות של המאכלים תהיה שונה, ויותר צעירה ועדכנית".

את מנהג הכנסת האורחים הקפידה להעביר לבנה קונל, שמחזיק כיום את שרביט הניהול בערבים. "חשוב לי להיות נוכחת כאן במקום, להמשיך לחבק את הקהל", היא אומרת. "הקהל בערבים יותר צעיר, וזו הסיבה שאני נותנת לקנל להיות פה ולנהל, אבל אני עדיין נוכחת בצהריים, רואה שאנשים אוהבים כשהם רואים אותי, אני תמיד פה מחבקת ומדברת ויש פה אנשים שאני מכירה. מגיעים אליי הרבה חיילים שאכלו אצלי בעבר והיום כשהם חוזרים מחופשות בצבא הם רוצים את האוכל שלי. זה מרגש אותי החיבור הזה עם הקהל".

פושקרנה שהגיעה ארצה במקרה עם בעלה הימאי אחרי תשע שנים בים, והחליטה לתקוע כאן יתד, מדגישה שמעולם לא חשבה לעזוב - גם כשהיה קשה. "יש שני דברים שמושרשים אצלי חזק והלב שלי שם: ישראל והעיסוק באוכל. אני לא רואה את עצמי במקום אחר וגם לא עושה משהו אחר" היא אומרת "זו דרך החיים שלי".

לא פשוט להיות מסעדן בישראל, אפשר בכלל לתכנן משהו קדימה?
"אם מישהו היה שואל אותי ומתייעץ איתי אם כדאי בוודאי שהייתי אומרת לו לא להיכנס לעסק הזה. אבל אני לא יכולה אחרת. ובכל זאת, אם את שואלת על כסף, אני מקפידה ללכת עם הלב, החשיבה שלי כמו שאמרתי היא מאד לא כלכלית אבל אני לא מתפשרת".

כשאני שואלת אותה על המתחרים היא אומרת שאין לאף אחד את הטעם שלה ואת הלב שלה. לא היה פשוט להוציא ממנה מילה על הקולגות, שלא ממש מפרגנות. "אני לא רוצה לומר שמות, זה בעצם לא משנה גם. אבל אני לא מרגישה שיש פה פרגון הדדי בקרב מסעדנים ואני אומרת את זה בצער.

תראי, אני יותר מארבעים שנה בתחום, ואני שמחה שאנשים למדו בזכותי להכיר את המטבח ההודי, אני תמיד מקבלת את כולם בלב רחב. וכמו שאמרתי, זה הבית שלי ומבחינתי יש שני דברים שהם החיים שלי ולא ישתנו אף פעם, החיים שלי בישראל והעיסוק שלי באוכל. אני אוהבת להאכיל".