בעוד צה"ל מפזר עכשיו עוד ועוד סוללות של כיפת ברזל ברחבי הארץ, כדי ליירט ירי עוין של ציר הרשע, אליו אנחנו מתכוננים בבטן מכווצת, זה הזמן לבקש מממשלת ישראל לפרוס מעלינו גם סוללה של כיפת ברזל כלכלית, שתגן על אזרחי ישראל מירי כוחותינו. לא מאויבים, שמבקשים את נפשותינו, אלא מאוהבינו, בשר מבשרנו, כמו חברות התעופה הישראליות, שכוחן המונופוליסטי מתעצם בעת מלחמה, והן מנצלות אותו נגדנו שוב ושוב.
אלפי ישראלים שרוצים לחזור הביתה, תקועים בשדות תעופה ברחבי ארה"ב ואירופה, ומנסים להגיע ליוון או קפריסין כדי לתפוס לכאן טיסה. זה עוד החלק הקל והזול, כי ברוך השם יש לא מעט טיסות פנימיות ליעדים הללו ובמחירים נוחים יחסית. הבעיה האמיתית היא בחלק האחרון של המסע, מאתונה ולרנקה לישראל.
גם אם הצלחת לשים את ידך על כרטיס לכיוון אחד, תצטרך לשלם עליו בין 280 דולר באל על, האופציה הזולה, לכאורה, 300 דולר בישראייר, ו - 800 דולר בארקיע, גרסת הקיצון, כשבשגרה אפשר להשיג כרטיס, בשיא העונה של אוגוסט, במקסימום 300 דולר הלוך ושוב.
שני דברים מוציאים מהדעת בהקשר הזה, חוץ מניצול המצב הציני והמכוער. אם "טיסות החילוץ", כמו שמכנות אותן חברות התעופה, או "טיסות העושק", כפי שאני מכנה אותן, היו יוצאות מישראל ריקות, ניחא. הרי אף אחד לא מצפה שחברה עסקית תממן את נוסעיה. אבל בגלל שגם הביקוש לכרטיסים מתל אביב ליוון וקפריסין מטורף, והם נחטפים עוד טרם עלו לאינטרנט על ידי ישראלים שמתים לעוף מפה, גם 280 דולר הם גזל לאור יום.
הדבר השני והלא פחות מטריף, הוא הזיכרון הקצר מאוד של חברות התעופה, שקיבלו מהמדינה מיליארדים כדי להיחלץ מצרות כלכליות במהלך השנים, אך בעתות מלחמה וחירום, כשמגיע חלקן לתת בחזרה לאזרחים שמימנו אותן, הן שוכחות פתאום את התקופות הקשות ומסתתרות מאחורי שורת הרווח ורוממות השוק החופשי בגרונן.
בשיחות שקיימנו עם אל על וארקיע, הדפו שם כל טענה, לפיה קיבלו מהמדינה משהו, "אפילו שקל אחד לא נתנו לנו", נאמר שוב ושוב. "לא היינו חייבים בכלל להוציא טיסות חילוץ", הצהירו, והיה בכיר באחת החברות, לא הגדולה שבהן, שהגדיל ואמר את המשפט הלא יאמן הבא: "אנחנו חברה עסקית, וחמשת המקומות האחרונים על טיסה נמכרים הכי יקר. ככה זה".
לא נלך להיסטוריה הרחוקה, שבה הן צ'ופרו שוב ושוב על חשבון הקופה הציבורית, אלא נתחיל משנת 2020, שיא הקורונה, כשחברות התעופה נקלעו למשבר עצום והחלו בזעקות גוועלד. בסוף יולי 2020 נענתה הממשלה לבקשת אל על והזרימה באופן מידי 10 מיליון שקלים מקרן הפיצויים של עובדיה, פלוס מקדמות בסך 15 מיליון שקלים על חשבון תשלומי אבטחת התעופה, כדי לחלץ אותה מהבור.
אולי באל על זה נחשב ל"לא קיבלנו שקל מהמדינה", כשסירבו לבקשתם הראשונית לקבל 230 מיליון שקלים, אבל מדובר בעשרות מיליונים שלנו.
אבל זה לא היה הסוף. במאי 2021, נחתם הסכם, במסגרתו רכשה המדינה מראש כרטיסי טיסה לעובדי מערך האבטחה לתקופה של 20 שנים, בסך 685 מיליון שקל באל על ו - 52 מיליון בישראייר. בנוסף, העמידה ערבות לשלוש החברות, להלוואה שלקחו מהבנקים בריבית נוחה יחסית. תחליטו אתם לבד אם הן אכן "לא קיבלו שקל" מהמדינה.
וזה לא הכל. בסוף אוקטובר 2023, שוב פנו החברות לעזרת המדינה, זאת אומרת, לכיס של כולנו, וביקשו עזרה במימון הביטוחים שזינקו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". לבקשת החשב הכללי, אישרה ועדת הכספים ערבות מדינה לחברת הביטוח הממשלתית "ענבל", כדי לכסות את פוליסת ביטוח סיכוני מלחמה לחברות בסך 6 מיליארד דולר.
אל תבואו לבקש כסף
ארקיע, אל על וישראייר צריכות להחליט מה הן, חברות עסקיות שרוצות רק להרוויח, או חברות ישראליות, עם לב חם ויכולת לפנות לממשלה בעת צרה. הן לא יכולות לאחוז את המטוס בזנב ובחרטום בבת אחת - לדבר ביזנס כשמתאים להן, ולפשוט יד כשהן זקוקות לעזרה.
כשהשמיים נסגרים והאפשרויות להיכנס ולצאת מישראל מתמעטות, זה הזמן להזכיר לחברות האלה, שהנוסעים שזקוקים עכשיו לשירותיהן במחירים שפויים, הם אלה שנתנו מכיסם ערבות להלוואות, קנו מהן כרטיסי טיסה מראש, והצילו אותן מפשיטת רגל. חירום הוא העת שלהן להחזיר להם טובה.
ואם באל על, ארקיע וישראייר, לא מבינים את זה, אז חברי הכנסת צריכים להפעיל את כוחם ולחוקק חוק שייתן לציבור כיפת ברזל מפני הפקעת מחירים, לא רק בשמיים, אלא גם על האדמה, ברשתות השיווק, כשהתותחים רועמים והכל סוגר עלינו. ועל זה נאמר כבר: רק שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמר בעצמי.