הבורסה היפנית הדהימה השבוע את כל העולם, ובוול סטריט מיהרו להצטרף. מפלה כלכלית איימה להסיט את סדר היום הציבורי, אולם הבורסות תיקנו כמעט ממחצית הנפילה בתוך פחות מיממה. רצף האירועים הדרמטיים הללו מבטא תחילתה של שגרה, ומה שנכון לבורסות בעולם מזכיר גם אותנו, אזרחי ישראל, הממתינים לאירועים דרמטיים שעתידים לבוא, מבלי לשים לב לשגרה דרמטית לא פחות.
הטור הזה נכתב כ-72 שעות לפני פרסומו - נצח במונחים ישראלים של פוסט 7 באוקטובר. בינתיים אין פקקים, וזה לא בגלל החופש הגדול. הרחובות ריקים, מרכזי הקניות שוממים, וכולנו דרוכים וקשובים להנחיות פיקוד העורף באומת הסטארטאפ שלנו.
התגובה האיראנית כבר החלה, והיא משיגה חרדה ציבורית של דורות שלמים. כך בדיוק מתפתחת שגרה, כך מנרמלים מציאות. המתח מפני איראן הוא אותו המתח שהתחיל בשדרות לאחר ההתנתקות ותחילת עידן הקסאמים, וגם אותו המתח שאפיין את קריית שמונה בשנות ה-80 עם אותן קטיושות מיושנות. אירועים דרמטיים אינם נגמרים אלא בהסדרים מדיניים ולא באמצעים צבאיים המשרתים אותם. מה שהתחיל כהמתנה לאיראנים עשוי להפוך לשגרת מהלומות שתלך ותדעך אך לא תיעלם. זוהי חזית המלחמה החדשה.
שגרת ההמתנה אינה רק צבאית, מי שחושב שסיום המלחמה יביא לאישור תקציב רגיל וחזרתה של הכלכלה הישראלית לערכים נורמליים, שיחשוב שוב. מערכות גדולות שמתפקדות בצורה סבירה ומעלה עוברות, בחסות המלחמה, שינויים עמוקים ובלתי נראים. מערכת החינוך מגייסת מורים בחוזים אישיים ובשכר גבוה וראוי, המרכזים הרפואיים יידרשו לחיזוק ושיקום אחרי כמעט שנה של טראומה, ועוד לא דיברנו על ענף הבניה והתשתיות ועל פרויקטים לאומיים שממתינים.
גם התעופה נכנסת לשגרת המתנה, מי יבטל או ידחה, אילו חברות יחזיקו מעמד בפינג פונג הזה ואלו חברות יעדיפו להמיר את הפעילות ליעדים יציבים ובטוחים יותר לאורך זמן רב, ואולי לתמיד.
מדינה שנמצאת בסכסוך רב-זירתי תידרש לזמן ממושך יותר עד שתחזור לשגרה. הקשב הלאומי יתמקד בלחימה, לצד זעם ציבורי. זו איננה תחזית פסימית אלא מציאות בינלאומית אותה ניתן לראות במלחמות מודרניות נוספות, דוגמת אוקראינה ורוסיה. כרוחב הזירות ומשך הזמן, כך עומק הפגיעה ואורך השיקום שיידרש, בישראל הדבר עלול לקחת אותנו שנים ארוכות אחורה.
בימים הראשונים שלאחר ה-7 באוקטובר נאמר לנו כי המלחמה תהיה ממושכת. אז זהו, שלא. היא פשוט פתחה תקופה אחרת, שאין לדעת מתי תסתיים ועל כן, ומתוך הבנת המציאות, יש לתכנן את הצעדים, להתחיל להתרגל לכמה זירות, במאמץ הצבאי אבל גם הדיפלומטי, החברתי-כלכלי, החינוכי ועוד רבים אחרים.
יש לגייס תקציב משמעותי עם כיווני צמיחה משמעותיים, ולא להיתפס כתגובתיים אלא כיוזמים. זה נכון באופן כללי לכלל הזירות. לא כדאי ללכת שבי אחר הבטחות לסיום דרמטי, כאשר האירועים הופכים לשגרה. את התקווה כדאי לשאוב מאיכות האנשים ברחובות, במוסדות ובעסקים. חבורה נחושה המצדיעה ללוחמות וללוחמים ויודעת ליצר פתרונות העולים בכמה רמות המיוצרים בידי אלו האמונים עליהם. עם חזק יודע לשרוד, וזו אינה סיסמה פוליטית אלא מציאות ממשית וקשה.
בבורסות העולם עוד יהיו נפילות, אצלנו זו הפכה למילה נפוצה בעשרת החודשים האחרונים, אבל הישות הציונית, כפי שמכונה על ידי גורמים זרים, חיה וקיימת, היא מונעת מאידאולוגיה ולא מהסכמה, היא מונעת מעם חזק הנחלץ לקראת האחר בצרה ומחברויות אמת שנחלצות לעזרתנו כשצריך.
הזמן יעשה מה שלא יעשה השכל, נהג להגיד היהודי ניצול השואה שגידל אותי, ערק לצבא האדום וסיים כלוכד נאצים, ואז עלה לארץ להקים מדינה יחד עם חברו דוד בן גוריון. האיש הזה היה סבא שלי, שהאמין מתוך חוויית הקושי במדינת ישראל ובפוטנציאל האדיר שלה גם בתקופות הקשות, אותן הכיר היטב. המדדים בעולם יתוקנו, אם לא ביום המסחר הבא אז באלה שאחריו. גם אנחנו.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי.