בגלל העשייה האינטנסיבית בה היא שקועה מה-7 באוקטובר, ד"ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך, לא נתנה לעצמה לאבד אחיזה ולהתפרק. ודווקא השבוע זה קרה, בכנס מנהלים שנערך בעמק המעיינות, כשסיימה את ההרצאה שלה על "חינוך בונה תקווה".
במהלך דקות ארוכות, מול כ-1,000 נוכחים, סקרה ד"ר שמחון את מה שעבר עליה ועל מערכת החינוך בצפון, מיום המתקפה בדרום ועד פתיחת שנת הלימודים, ושילבה בה את האני מאמין הערכי שלה כאשת חינוך וכתושבת מפונה. כשסיפרה על הגעגועים שלה לבית באבן מנחם, עם כרם הענבים והתרנגולות, הדמעות הציפו את עיניה. וכשירדה מהבמה, וצעדה לכיסא שלה במרכז האולם, והקהל כולו עמד ומחא כפיים במשך דקות ארוכות, היא פרצה בבכי מטלטל שלא נרגע.
שמחון, 63, נשואה לשר וח"כ לשעבר שלום שמחון, אמא לשניים וסבתא לחמישה, היא דמות יוצאת דופן ומעוררת השראה בכלל, ובפרט במגזר הציבורי, שזוכה לביקורת נוקבת על תפקודו הלקוי. לא בכדי קיבלה לפני מספר חודשים את אות "יקיר שירות המדינה" בטקס מטעם נציבות שירות המדינה. נימוקי הפרס מתמצתים בקליפת אגוז, את מה שהאישה הזו עשתה למען מדינת ישראל מאז היום הנורא ההוא.
"בעת מלחמת חרבות ברזל", נכתב שם, "הובילה הנחת עבודה מחוזית שקיום פעילות חינוכית בעיצומם של המלחמה והאיום הביטחוני, היא עוגן בחיזוק החוסן המחוזי והלאומי ובהעברת מסרים של איתנות, לכידות ותקווה. בנוסף, פעלה לקליטתם של המפונים מהדרום ומהצפון ונתנה מענה חינוכי ל-16,500 מפונים, זאת בעוד שד"ר שמחון ובני משפחתה גם הם מפונים מביתם. היא ליוותה ברגישות את משפחות הנופלים מהצפון, ביקרה את הפצועים ומעל לכל, הכינה את המחוז לתרחיש הסלמה - תרחיש שבו צפון הארץ נמצא תחת לחימה בעצימות גבוהה".
בתחילת השבוע שעבר נפגשה עם מפקד פיקוד העורף אלוף רפי מילוא כדי להיערך לקראת פתיחת שנת הלימודים, וביום שני האחרון נכחה בישיבה שקיים שר החינוך יואב קיש עם מילוא, פרויקטור הצפון אלוף (במיל') אליעזר (צ'ייני) מרום וראשי רשויות פורום קו העימות, בו התנהלה שיחה קשה שבה הביעו ראשי הרשויות את חששם לחייהם וביטחונם של הילדים. חלק מהרשויות וההורים אף הודיעו שבמצב המיגון הקיים, לא יפתחו את שנת הלימודים.
אם השנה הקודמת הייתה שנת חירום וכאוס, השנה הנוכחית מורכבת לא פחות. "בפגישה עם האלוף מילוא הבעתי בפניו את חששם של ההורים בישובים מסוימים, מעניין ההסעות לבית הספר בצירים מאוימים", אומרת שמחון בראיון. זוהי שעת לילה מאוחרת, והיא עדיין נמצאת במשרד שלה ונכונו לה עוד שעות רבות להיות בו. "בעבודה מאומצת מיפינו בשבוע האחרון את כל המסלולים של היישובים שלא פונו ובעבודה משותפת אנחנו בוחרים במסלולים הבטוחים ביותר, והצבא ייתן להם הגנה אווירית".
גם בצה"ל מודים שההגנה האווירית לא הרמטית. חלילה יכול לקרות אסון.
"ובכל זאת מדובר בבשורה גדולה, כי קודם ההגנה הייתה רק על היישובים, כשהדרכים שבהן עוברות ההסעות נחשבו ל'שטחים פתוחים'. פיקוד העורף גם עושה מאמץ גדול להציב מיגוניות ליד תחנות ההסעה. בגליל העליון הוצבו 132 מיגוניות, ובנוסף ממגנים בתי ספר על ידי בניית ממ"מים, מבנה מוגן מוסדי בנוי מבטון".
בבתי ספר שנמצאים בישובים שבהם קודם יש נפילה ואחר כך התרעה, אין למבנים הממוגנים האלה שום משמעות. מה הילדים אמורים לעשות?
"במקומות האלה יש את 'הכי מוגן שיש', ויעשה בהם תיעדוף בקידום המיגון".
יהיו מלווים בהסעות?
"לא חייבים מלווה. אבל יש רשויות שבהסעות שלהן יהיו מלווים".
מה יעשו ילדים קטנים לבד, אם חלילה תיפול רקטה או כטב"מ בקרבת האוטובוס שלהם?
"לצערי זה המצב. העקרונות המרכזיים שעליהם אנחנו עובדים הם שיפור ההגנה האווירית, נוכחות של כיתות כוננות ומאבטחים בתחנות ההסעה והצבת מיגוניות, ומיגון מהיר עד כמה שניתן של מוסדות חינוך, אבל זה לוקח זמן".
יש בתי ספר חליפיים, עם מבנים יבילים ומיגוניות, כמו בית הספר החליפים של "רונסון", שהוקמו ליד בסיסי צבא מאוימים, שכבר ספגו פגיעות שעלו בחיי אדם. לא היו צריכים לחשוב על זה קודם?
"אם נצטרך לפנות את כל בתי הספר בארץ שנמצאים ליד בסיסים, חצי מבתי הספר יהיו ריקים. חלק מההורים חוששים לשלוח את הילדים אליהם וחלק לא. אנחנו לא רוצים ללכת ראש בראש, אלא למצוא פתרונות. אני לא מתעקשת על שום דבר. גם לזה מצאנו פתרון והתלמידים יקלטו בכיתות ייעודיות בבית ספר בכברי".
את היית שולחת את הילד שלך לנסוע בהסעה לבית ספר שההסעה או המיקום שלו מאוימים?
"הנכדים שלי נוסעים מנהריה לנגבה. נפל כטב"מ ליד הגן של הנכד. לשלוח ילדים למסגרות חינוכיות זה דבר חשוב מאוד, הרציפות התפקודית קריטית. אנחנו מנסים לתת מענים ולהרגיע את ההורים, אבל אנחנו לא הצבא. אנחנו פועלים על פי הנחיות פיקוד העורף ופיקוד צפון. יש לנו בית ספר באיילת השחר, יישוב שבו היו אירועים בתחילת השבוע. זאת סיטואציה קשה. אף מנהל מחוז לא היה רוצה להתחלף איתי עכשיו. אבל אני מבטיחה שאנחנו נעשה הכל כדי לתת לילדים מעטפת.
"כל בוקר אני קמה עם זיעה קרה ומתפללת שהבוקר הבא ייפתח בלי נפגעים. אני הולכת לישון באופן קבוע סביב שתיים-שלוש לפנות בוקר, כי אני לא מצליחה להירדם. כל האזרחים, בעיקר אלה שגרים בצפון, נמצאים בחוסר ודאות נוראי. אם בהתחלה התמקדנו ביישובים המפונים, עכשיו המיקוד הוא ביישובים שלא פונו. המדינה נותנת למפונים מעטפת טובה. לכל ילד יש בית ספר, מורים, קייטנות מסודרות, וזה לא פשוט לטפל בלמעלה מ-16,000 תלמידים שפזורים בכל הארץ. ההורים שלהם מתוסכלים ורוצים לחזור הביתה. ביישובים המפונים האתגר לא רגיל. גם לתת מעטפת חינוכית וגם לדאוג לביטחונם של הילדים, כשהרשות הכי מאתגרת היא גליל עליון, שהיא הגדולה ביותר ועם מורכבות ביטחונית. לחלק מהישובים ניתן בחירה להחליט האם לפתוח בתי ספר יישוביים רב גילאיים".
שזה יותר בייביסיטר ופחות בית ספר.
"אין לנו הרבה כאלה. בישובים שבהם יפתחו מוקדים כאלה, ניתן מענים של מורים מקצועיים ונעשה שכבות בו גילאיות, כי אין יכולת לפתוח כיתה לשני תלמידים בשכבה. בכל מקרה הם יפתחו את הבוקר בשמונה ויסיימו באחת וחצי".
תהיה למידה במשמרת ב' של שלוש שעות, כמו שהייתה בשנה שעברה?
"לא תהיה משמרת ב' באף יישוב. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. אין לי יום ואין לילה, כי אני מסיירת בכל בתי הספר כדי לוודא שהקבלנים עובדים, כיוון שאחרי מתקפת המנע השבוע, כולם ברחו. במקומות שאליהם הם לא מוכנים לחזור, מצאתי פתרונות חליפיים. למעט עשרה מורים, שאנחנו מגייסים ממש עכשיו, כל מצבת המורים שלנו מלאה בעזרת גמלאים ומורים שנקלטים היישר מהסמינרים, שקודם לא הייתה לכולם עבודה, מורים שמגיעים ממקומות שפונו ללמד, ולכל זה נוספות מורות חיילות לחיזוק".
נחזור אחורה בזמן. מיד אחרי שתמונת הטבח של ה-7 באוקטובר החלה להתבהר, שמחון הבינה שהיא חייבת להתחיל ולהיערך לקליטת מפונים מהדרום ומאותו הרגע היא נמצאת בעבודה רצופה. "לא הקמתי חדר מצב, כמו במקרים אחרים, אלא כמה מנהלות. קודם כל, מנהלת נפגעים, כמו בצבא, כדי לתת מענה פסיכולוגי. קלטנו מפונים משדרות, גבים, אור הנר ונחל עוז. הם הגיעו בלי בגדים, אחרי טראומה נוראית. היינו צריכים לשקם אותם.
"עסקנו בתחומים שאנחנו לא מורגלים בהם, כמו למשל, לבקש מהם לקבוע מי מנהיג הקהילה, כי מזכיר הקיבוץ נהרג, נחטף או לוחם. המנהלת טיפלה במורים שלנו שאבדו קרובי משפחה. הקמנו מנהלת לוגיסטיקה שקנתה ציוד. לא רצינו להסתמך על תרומות בקניית חיתולים ומשטחי החתלה למעון שהקמנו בתוך בית מלון. קיבלתי כמה מיליונים טובים, הוצאתי מכרזים מהירים, מילאנו מחסנים ושינענו ציוד.
"מנהלת המפונים דאגה שמהרגע הראשון יהיה נציג שלנו עם שלט בכל בית מלון וייתן מענה לצרכים. הבאנו משחקים לילדים, מסרגות לקשישות משתולה ובגדים לתושבים. פתחנו קנטינה לתושבי קריית שמונה שהגיעו ליבנאל. כל מי שצריך משהו, היה בא לקחת. הכנו את בתי הספר לקלוט את ילדי המפונים, ואם היה צורך הגדלנו אותם.
"פתחנו מנהלת דרום. טסתי לשם ועד שלא עמדה על הרגליים מערכת חינוך למפונים, לא חזרתי. בהתחלה ראש המנהלת לא ידעה איפה מתאכסנים הילדים, מה הגילאים שלהם וכמה יש שם בכלל. אנשים שלה עברו מלון-מלון, דפקו על דלתות והכינו רשימות. אין ספק שמהאופן שבו התבצע הפינוי הזה, צריך להסיק מסקנות".
איזה ילדים פגשת?
"כאלה שקופצים מדפיקה של דלת, תלמידים שכבר שנה ישנים בממ"ד כי הם פוחדים לישון במיטה שלהם, כאלה שחזרו להרטיב, ילדים שחוו זוועות, שכול מדרגה ראשונה, בנים או אחים של חיילים שנפלו. הנכד שלי שואל אותי, סבתא, למה המלחמה לא נגמרת? או שהוא לוקח את הטלפון שלי, משתיק את כל ההתראות ומשאיר רק את אלה של אבן מנחם ונהריה, כי הוא לא יכול לשמוע את הצלילים האלה".
אחד הרגעים הכי קשים בתקופה הכל כך מורכבת ועמוסה רגשית, הייתה קליטת המפונים מהדרום שחזרו מהתופת, במועצה האזורית מגידו. "המבוגרים לא רצו לפגוש אף נציג של הממשלה. הם התרחקו מאיתנו. אמרתי, אני מבינה שאתם פגועים וכעוסים, אבל באתי לעזור. לאט לאט רכשתי את אמונם. פגשתי ילד אבוד שאביו נרצח. הוא ישן לבד, לא מיקד מבט באף אחד. נתתי לו חיבוק גדול וחם, ישבתי לידו, והוא יצר איתי קשר עין ואמר, 'את יודעת שאבא שלי נרצח? היו לנו מזוזות בבית והוא היה מנשק אותן. פה בקיבוץ אין'. באותו רגע קבענו מזוזות בכל מקום ובבית הספר. הקושי הכי גדול היה עם הילדים במג'דל שמס. להגיע למקום, לראות את המקום, התמונות של הילדים שנהרגו, את ההורים שלהם, הילדים הפצועים. לעקוב אחרי תלמידה שאיבדה את ההכרה כי היה לה רסיס במוח".
איך את מצליחה לתפקיד, כשאת בעצמך מפונה כבר כמעט 11 חודשים מהבית?
"הורדתי מסך. אני לא חושבת על עצמי, רק על הילדים. זה המצב כרגע וכדי שאוכל להמשיך לתפקד, אני לא מרשה לעצמי לגלוש לרחמים עצמיים. התחלתי להתכונן לשנה הנוכחית כבר לפני חצי שנה, כי הבנתי שלא נחזור הביתה כל כך מהר. אני כבר מתחילה לתכנן עם יישובי קו העימות את תוכנית השיקום הגדולה, 'תנופה לצפון', שם שלי שתפס. ברור לי שגם אחרי ההחלטה לחזור, יעבור זמן עד שהבתים ומוסדות החינוך שנפגעו ישוקמו.
"את שואלת איך מתפקדים? אנחנו בוכים ומנהיגים. אם אנחנו לא מסוגלים להבין את התושבים, לבכות איתם, לחייך איתם, למצוא פתרונות מהיקב ומהגורן ולתת מענים יצירתיים - אנחנו לא במקצוע הנכון".