ספרתי ומצאתי שראיתי 49 הופעות (לא כולל פסטיבלים) מעבר לים בעשרים השנים האחרונות. מה שהתחיל כחוויה חד פעמית כשטסתי לראות את בוב דילן בהופעה מדהימה בבריקסטון אקדמי בלונדון הפך לתחביב די יקר, ובהמשך גם למקצוע. עם השנים האמנות של לקנות כרטיסים להופעות בחו"ל הפכה למסובכת יותר, ובעיקר יקרה יותר - אך עם תכנון נכון אפשר היה לראות הופעות נהדרות בחו"ל בלי לשבור תכנית חיסכון.
אתן דוגמה. בשנת 2022 טסתי לראות את בילי אייליש בלונדון. את הכרטיס להופעה קניתי עם פתיחת המכירה ב-76 פאונד. בסביבות 350 שקלים באותם ימים, למקום עמידה הכי קרוב שאפשר להגיע לבמה. אפשר להניח שאם כוכבת בסדר גודל של בילי אייליש הייתה מגיעה לישראל, מחיר לאותו מקום היה מתקרב לאלף שקל. את כרטיסי הטיסה והמלונות הזמנתי במחיר נמוך, שכן גם הם הוזמנו שנה מראש (עם אפשרות ביטול). לבסוף באותה נסיעה ראיתי עוד שלוש הופעות שהסתדרו עם לוח הזמנים, וכל הנסיעה המדהימה ומלאת החוויות עלתה פחות ממה שהיה עולה לי לנפוש באילת בתאריכים מקבילים.
ההופעה ה-50 בחו"ל הייתה אמורה להיות של אואזיס, מהלהקות שעיצבו את שנות נעוריי. הניסיון הרב שצברתי ברכישת כרטיסים נסך בי תחושת אופטימיות שלמרות הסיכויים הנמוכים, אני אצליח לשים את ידיי על כרטיסים לסיבוב ההופעות המבוקש.
לפי התקשורת הבריטית, פחות מ-4% ממי שניסה להיכנס למכירת הכרטיסים הצליח לבסוף למצוא כרטיסים. אני מצאתי. סימנתי שני מקומות באצטדיון בקרדיף, ואז רגע לפני שהכנסתי את כרטיס האשראי ויתרתי. כמעט נכנעתי לאדרנלין כשהבנתי שהמחיר פשוט לא שווה את זה. כמה דקות אחר כך השגתי שני כרטיסים להופעה במנצ'סטר, ובדיוק אותו הדבר קרה - בשלב האשראי החלטתי, בצער רב, לוותר.
אז למה ויתרתי על הזכות לקנות כרטיס להופעה שכל כך רציתי? פשוט: הרגשתי שמרמים אותי. וזה בדיוק מה שקרה. במנצ'סטר בחרתי בכרטיסי עמידה שתומחרו ב-150 פאונד (כ-725 שקלים, יקר אך הגיוני לאור הביקוש), אך אתר המכירה "טיקטמאסטר" החליט לתמחר מחדש את הכרטיס ב-360 פאונד. כלומר: 1,740 שקלים. לכרטיס עמידה בהופעת פארק. לא טבעת יהלום ולא זהב, לא VIP. פשוט להגיע עם עוד מאה אלף איש לפארק ולראות את ההופעה במסכים בשביל 1,740 שקל. אני אוהב הופעות, וחולה על האחים גלאגר, אבל זה מוגזם.
בהופעה בקארדיף החוצפה הייתה אפילו גדולה יותר. הכרטיסים תומחרו ליציע מראש במחירים נורמליים שבין 70 ל-200 פאונד, בהתאם למיקום. 340 שקל למקומות מרחוקים ביציע, וכמעט 1,000 שקלים למקום קרוב לבמה עם כל היתרונות הברורים של מקום מסומן שמאפשר לך להגיע בנחת לאצטדיון בלי להידחס בתור, ואף מאפשר ללכת לשירותים ולחזור למקום שלך בלי ללכת לאיבוד. הסיכוי להשיג מקום ישיבה היה אפילו קטן יותר - פחות מאחוז. אך מצאתי כרטיס ביציע המרוחק, זה שאמור לעלות 70 פאונד. התבאסתי, כי מדובר במיקום מאוד מאוד מרוחק בו במקרה הטוב אפשר יהיה לראות את הלהקה על המסכים, אבל החלטתי שזה שווה 340 שקלים. ושוב, בשלב ההזמנה פתאום הכרטיס הפך ל"כרטיס פלטינום" שעולה 238 פאונד. כלומר, 1,150 שקלים למקום הכי גרוע באצטדיון! פלטינום!
ויתרתי. אני אוהב את אואזיס וסיבוב ההופעות הזה יהיה מדהים (בהנחה שהם לא יריבו ויבטלו הכלו, אבל זה נושא לכתבה אחרת) אבל לשלם 2,300 שקלים לשני כרטיסים גרועים זה ההפך מרוקנ'רול. זה גזל. זה שוד לאור יום. טיקטמאסטר שנלחם כל כך בתופעת הספסרות פשוט הפך לספסר בעצמו. להקה "שנולדה ברחוב" כפי שכתב אביב גפן בסדרת הטלוויזיה שלו, לא יכולה לקחת מאות פאונדים להופעה. זה בניגוד לתדמית, בניגוד להיגיון - וזה הופך את כל העסק לעשירים בלבד.
התופעה, שנקראת "מחירים דינמיים" הטריפה את ארצות הברית בזמן סיבוב ההופעות של טיילור סוויפט. מחירי הכרטיסים המשיכו לטפס לאור הביקוש עד למצב שבו כרטיסים להופעה נמכרו במחיר של 5,000 דולר ליחידה - בצורה חוקית למהדרין. דמיינו אמא ושתי ילדות שרוצות ללכת להופעה, טובה ככל שתהיה, ומשאירות בקופה 15 אלף דולר (55 אלף שקל). מטורף? כנראה שלא, כי הסיבה שהמחירים הגיעו בכלל למספרים האלה היא שאנשים הסכימו לשלם.
אלא שבעוד בארה"ב התופעה מסתדרת עם האופי האולטרא-קפיטליסטי ממילא של התרבות האמריקאית, עד כה לא ראינו תמחור כרטיסים במחירים דינמיים באירופה. זו גם הסיבה שעשרות אלפי אמריקנים הגיעו בקיץ האחרון לאירופה כדי לראות את טיילור סוויפט - הם סיפרו שלטוס למינכן, אמסטרדם או פריז היה יותר זול מאשר פשוט לקנות כרטיס לראות אותה קרוב לבית. והנה דווקא אואזיס, להקת הפועלים ממנצ'סטר, החליטה להפוך את האיחוד שלה למסחטת כסף קיצונית וצינית. למען הסר ספק, תוך 10 שעות כל הכרטיסים אזלו, כולל כרטיסים במחירים אסטרונומיים שכוללים מקום סטנדרטי באצטדיון, לצד גישה לבר נפרד (בתשלום נוסף).
הבריטים אמנם שילמו את המחירים הגבוהים, אך יצאו לרשתות החברתיות להביע את זעמם. במדינות בהן אין מלחמה קיומית תמידית אלה הדברים שמסעירים את המדינה, ואכן הנושא הגיע עד לפרלמנט הבריטי, שם דנים בימים אלה באפשרות לעצור את עניין המחירים הדינמיים בחקיקה. אגב, גם בארה"ב מתנהל כיום הליך משפטי נגד טיקטמאסטר שהפך למונופול הכרטיסים הגדול בעולם.
מי שחושב שמדובר בעניין נהנתני של מטורפים שרוצים להוציא אלפי שקלים כדי לראות הופעות בחו"ל לא טועה, אבל זו גם טעות לחשוב שהתופעה לא תגיע לארץ. למעשה, היא כבר הגיעה. האם הישראלי הממוצע יכול באמת להרשות לעצמו ללכת עם האישה והילד להופעה של אייל גולן או של שלמה ארצי בקיסריה? מחירים שפעם היו עולים באזור הדו-ספרתי מתחילים היום ב-150 שקל לכל הפחות, ומתקדמים עד ל-300 שקל ויותר לאזורים הקרובים לבמה. רחוק מלהיות מחיר שווה לכל נפש.
ומצד שני: כל ההופעות סולד אאוט. עובדתית, העובדה שמחירי הכרטיסים הכפילו את עצמם תוך כמה שנים לא פגעה בכמות הקהל ביציעים. בדיוק כפי שאנשים עדיין טסים לחו"ל למרות מחירי הטיסות המטורפים של השנה האחרונה. הסיבות ידועות. יש שכבה באוכלוסייה שיכולה להרשות לעצמה מותרות שכאלה, שיהיה להם לבריאות כמובן - אבל האם תרבות אמורה להיות באמת עניין לעשירים בלבד? אף אחד לא יתלבט בין לקנות מזון ותרופות לבין לקנות כרטיסים להופעה, זה די ברור, אבל למה בעצם זה צריך להגיע למצב הזה? יש מן הסתם דברים דחופים יותר לתקן במדינה בטווח המיידי, אבל אם בסוף ננצח בכל המלחמות ואחריהן עדיין רוב האזרחים לא יוכלו ליהנות מתרבות מקומית, זה יהיה ניצחון פחות שמח.