בגלל שיחת טלפון: כך איבדה האישה נכס שרשום על שמה

הסיפור שלנו מתחיל עם אב שנפטר ומותיר צוואה בה הוריש את כל רכושו שווה בשווה לארבעת ילדיו, אולם הוא לא הזכיר את הבית הרשום על שם אחותו בטאבו. האחיינים פנו אל הדודה בבקשה שתרשום את הבית על שמם, אולם הדודה הכחישה וטענה כי הוא שייך לה, וכראיה הציגה נסח טאבו בו היא רשומה כבעלים, חוזה רכישה וחוזה עם קבלן לבניית הבית, וגם הסתמכה על כך שהבית לא הוזכר בצוואה.

האחים נאלצו להגיש תביעה לסעד הצהרתי הקובע כי הם הבעלים של הבית מכוח היותם היורשים של האבא, והיא רשומה כבעלים בנאמנות עבור אביהם. לטענת האחיינים, הקרקע נרכשה עבור אביהם על דרך של זכיה במכרז והוא בנה את הבית ורק עקב קשיים כלכליים בהם היה שרוי באותה העת. הבית והקרקע נרשמו על שם אחותו ברמ"י. האחות (הדודה) חתמה בשנת 1996 על תצהיר מתנה, מאומת על ידי נוטריון, לפיו היא מעבירה למנוח את הבית ללא תמורה.

לטענת האחים, נסח הטאבו אינו משקף את הבעלות האמיתית על הבית שכן הדודה שימשה כנאמנה בלבד עבור המנוח. לראיה, המנוח ובני משפחתו התגוררו שנים ארוכות בבית כאשר הדודה מעולם לא טענה לזכות כלשהיא בו.

הדודה (הנתבעת) טענה מאידך כי היא זו שזכתה במכרז בשנת 1978 ובעקבות כך חתמה על הסכם הפיתוח עם רמ"י וכי כל התמורה עבור רכישת הקרקע ובניית הבית שולמה על ידה בלבד ובעזרת הלוואות שלקחה. לטענתה, התצהיר נגנב ממנה והוא נחתם עבור רשויות המס ולא עבור המנוח ואין די בתצהיר עליו חתמה כדי להוכיח את בעלות המנוח על הבית. לטענתה, לו הבית היה שייך לאבא המנוח הוא היה רושם אותו בצוואתו בצורה ברורה, ולו רק כדי למנוע סכסוכים ואי הבנות לאחר פטירתו.

האחות הסבירה כי בעת רכישת הקרקע, בשנת 1978, הייתה רווקה בעלת עבודה רווחית כאשר המנוח היה רווק ולאורך כל חייו היה שקוע בדיכאון, בחובות כבדים ומסובך עם הרשויות והיא תמכה בו כלכלית, הלוותה לו כספים וניסתה בכל כוחה להוציאו מהדיכאון והתסבוכת הכלכלית בה היה שרוי.

בשנת 1983 סיימה הנתבעת את בניית השלד של הבית אך נתקעה בשלב עבודות הגמר. החל משנת 2002 המנוח והאחיינים חיו בבית כשוכרים או כברי רשות, וזאת באישור הנתבעת. תחילה התגוררו בבית תמורת עבודות הגמר שביצע המנוח לבניית הבית ועבור תשלום דמי החכירה השנתיים למנהל. בהמשך המשיכו לגור כברי רשות עקב שרשרת אירועים טרגיים שפקדו את בני המשפחה וכעת הגיעה העת לפנות את הבית.

לטענתה, תצהיר המתנה עליו היא חתמה בשנת 1996 בפני נוטריון, לפיו היא מעבירה למנוח את כל זכויותיה וחובותיה, נשאר "במגירה" ולא נעשה בו שימוש בפועל והוא נערך על פי בקשת בעלה לצורך הצגתו לרשויות המס ולא עבור המנוח. עוד היא טענה כי האחיינים גנבו את התצהיר מהבית של הסבתא והוא לא נמסר לאבא המנוח.

בית המשפט הכריע כי מן המסמכים והעדויות שהובאו במהלך המשפט ומשיחות טלפון מוקלטות, בהן הנתבעת מציינת שהבית הוא של האחיינים, ומציינת כי היא אף הלכה לברר ברמ"י מהי הדרך הטובה ביותר לשם העברת הבית על שמם של האחיינים ללא צורך בחיוב כספי נוסף, יש בהם כדי ללמד על הלך חשיבתה של הנתבעת בתחילת ההליך - כי אף להבנתה הבית שייך לאחיינים - זאת כאשר המנוח לא הכחיש שהוא חייב כספים לאחותו בגין ההלוואות שהעניקה לו.

בית המשפט פסק כי השיחה הטלפונית של הדודה מגיעה לכדי "הודאת בעל דין" ושיחה טלפונית זו אכן יכולה לסתור את המרשם (טאבו - פנקסי המקרקעין) ולהכריע כי הבית שייך לאחיינים.

לגבי תצהיר המתנה פסק בית המשפט כי לא מצא כל היגיון בגרסותיה השונות של הנתבעת, אשר אינן מתיישבות זו עם זו ואף סותרות זו את זו, ומותירות את עדותה בעניין נסיבות עריכת תצהיר המתנה כלא מהימנה.

נושא נוסף שבחן בית המשפט היה מצבו הכלכלי והנפשי של המנוח. לאור מסמכים שהובאו, פסק בית המשפט כי אין חולק ביחס למצבו הכלכלי הקשה ומצבו הנפשי של המנוח ולא מן הנמנע כי בשל כך נעשתה העסקה מלכתחילה על שם הנתבעת ולא מן הנמנע כי בשל המצב הנפשי שבו היה שרוי, היה בו כדי לעכב את קידום הסדרת הרישום של הזכויות בבית על שמו.

בנוגע למנהג בעלים בבית, מצאה השופטת איריס אילוטוביץ סגל, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (לשעבר שופטת בית המשפט לענייני משפחה בת"א כתוארה בעת מתן פסק הדין), כי לאורך השנים היה זה המנוח וילדיו אשר טיפלו והסדירו את כל מה שקשור בבירוקרטיה של הבית, עבודות הגמר וכיוב'.

לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפניה, מצאה השופטת כי האחיינים הצליחו להרים את הנטל המוגבר הנדרש על מנת להוכיח כי הבית נרכש עבור אביהם המנוח, וכי הרישום אינו משקף נאמנה את מצב הזכויות ונוסדה נאמנות הנלמדת מן הנסיבות.

לדבריה, המנוח וילדיו מתגוררים בבית למעלה משני עשורים ללא הסכם שכירות או מתן תמורה חודשית קבועה; אין חולק, כי המנוח הוא שביצע את עבודות הגמר והסדיר את היוון הזכויות; המנוח החל לפעול בעניין הסדרת רישום הזכויות על שמו בשנת 2012 אך לא השלים פעולה זו. גם עדויות הדודות וחקירתה הנגדית של הנתבעת עצמה תמכו בכך. לבסוף פסקה השופטת כי הבעלות דה פקטו על הבית שייכת לאביהם המנוח, ועתה שייך לאחיינים מכוח היותם היורשים - ומשכך נקבע, כי הזכויות בבית נרשמו על שם הנתבעת כנאמנה של המנוח בלבד וצריכים להרשם כיום על שם האחיינים.

לדברי בא כוחם של היורשים/ האחיינים, עו"ד עמיחי נביאי: "הרישום בפנקסי המקרקעין הוא הקובע, אולם במקרים מיוחדים מאוד, במצב בו מוכיחים כי היו בין הצדדים יחסים מיוחדים, ובפרט בין בני משפחה, ניתן לאיין את המרשם ולהוכיח כי הוא אינו משקף את הבעלות המשפטית במקרקעין. בנוסף, יתכנו מקרים בהם הקלטת שיחת טלפון בין שני צדדים יכולה להכריע בשאלת בעלות במקרקעין ולהורות על תיקון המרשם, כפי שהיה בפסק דין הזה. כמו כן, עצם העובדה כי בצוואת המוריש הוא לא הזכיר את כל נכסיו - אין היא כשלעצמה מהווה הוכחה כי הבית לא היה חלק מנכסיו של המוריש".