בשבועות האחרונים התעשייה הישראלית עומדת פעורת פה למול מסע פרסום גרנדיוזי שמוביל משרד הכלכלה והתעשייה, המקדם יצרנים זרים על חשבון יצרנים מקומיים - בזמן מלחמה. מאז קום המדינה ועד היום, לא זכור ולא נראה כדבר הזה.
לא ניתן לפספס את מסע הפרסום "מה שטוב לאירופה". הוא מקודם בכל שעות היממה, בכל מקום. מושקעים בו לבטח מיליוני שקלים רבים מכיסי הצרכנים. המסע הפרסומי מקדם צריכת מוצרי יבוא, או ליתר דיוק מוצרי יצרנים זרים, ומבשר על רפורמה גדולה בה הצרכן הישראלי ימצא על מדפי הסופרים את כל מבוקשו בזול. הלוואי שכך יהיה הדבר.
הרפורמה המדוברת אכן פותחת את השוק הישראלי ליבוא חופשי של כל מוצר שנמכר באירופה, אך בכך היא גוזרת את דינה של התעשייה הישראלית המקומית. הסרת החסמים על יבוא מוצרים מאירופה לבדה משמעה הכבדה על מוצרים המיוצרים בארה"ב, והכבדה על מוצרים המיוצרים בישראל, שיוצרת תחרות בלתי הוגנת ומעמידה את המפעלים המקומיים, במיוחד הקטנים והבינוניים, בפני מציאות חדשה וקשה.
ברור כבר כעת שללא תוכנית תמיכה והשקעה בתעשייה המקומית הקטנה והבינונית, חלק נרחב מהמפעלים הללו — שהם הלב הפועם של הכלכלה המקומית ושל ביטחון המזון הלאומי — לא ישרוד.
הגיע הזמן להזכיר לממשלה את שכנראה שכחה: מה שטוב לאירופה יכול וצריך להיות טוב גם לישראל במגוון תחומים אחרים ומשיקים. ראוי שמדינת ישראל תיישמם מייד. לדוגמה, עלות הרגולציה המכבידה בישראל על מפעלי מוצרי הצריכה שמייצרים בשטחה, ובמיוחד בתחום המזון, גבוהה בהרבה מאשר זו המטילה אירופה על מפעליה, ומובילה לעלויות ייצור נוספות של מיליארדי שקלים.
בנוסף, ניצול קווי הייצור בארץ נמוך בהרבה מהאופטימלי בשל האיסור על עבודה בשבת. המע"מ על מזון באירופה עומד על ממוצע של כ-7% בלבד, לעומת 17% בישראל, והארנונה כאן היא בין הגבוהות בעולם. ואלו רק חלק מהדוגמאות.
אלו ימי מלחמה. מאז אוקטובר 2023 ועד היום, מפעלים ישראלים רבים פועלים תחת מטחי טילים בלתי פוסקים בצפון ובדרום ועובדיהם בסכנת חיים ממשית. הסיבה שאותם מפעלים ממשיכים לעבוד היא כי הם ישראלים, וכי הם מבינים שהביטחון הלאומי תלוי בהמשך פעילותם. האם הגיוני שבזמן כזה תשיק המדינה מסע פרסום המקדם תוצרת זרה? האם מתקבל על הדעת שבעוד אנו שומעים חדשות לבקרים על חרמות שקטים או פומביים נגד ישראל ברחבי העולם, דווקא אז, מדינת ישראל עצמה, תבחר לקדם את התעשייה של מדינות אחרות?
הדרך להורדת יוקר המחיה ולביטחון המזון בישראל ידועה, אך כנראה שיש צורך לשוב ולהזכירה. לצד התאמת תנאי הייצור לאלה שבאירופה, על הממשלה לפעול להבטחת ייצור עצמי של לפחות 70% מהמזון בישראל. יש לקבוע יעד אסטרטגי של מעבר מפעלי המזון לצפון ולדרום, אזורים שיהפכו למרכזי ייצור המזון של המדינה, ולהשקיע בתשתית לוגיסטית שתאפשר למפעלי המזון הקטנים והבינוניים לחבר את שרשראות האספקה שלהם למדפי החנויות ביעילות. בנוסף, יש להקצות תקציב משמעותי לשדרוג תעשיית המזון כולה, תוך שילוב תעשיית ה-Food Tech בתעשייה המסורתית.
בשביל להפחית את בזבוז המזון ולהוזיל דרמתית את המחירים לצרכן, ישראל צריכה להצטרף ליוזמת הצלת המזון של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) ולפעול להפחתת השמדת מזון ב-30% בחמש השנים הקרובות. צעדים אלו יפחיתו את הוצאות משק הבית על מזון.
במקום להשקיע מיליוני שקלים בחיזוק וקידום היצרנים הזרים, הגיע הזמן שהממשלה תפעל לטובת האינטרס הישראלי. כי מה שטוב לישראל זה ישראל.
הכותב הוא בעלים ומנכ"ל של קבוצת ביסקול וחבר נשיאות התאחדות התעשיינים.