אפריל 2013: שני בחורים צעירים מבלים במועדון חשפנות בחיפה ולאחר מספר שעות, במהלך חזרתם, הם מעורבים בתאונת דרכים קטלנית שמתרחשת בכביש 79, סמוך למחלף מצפה עדי. מדובר בתאונה עצמית, במהלכה הרכב מסוג מרצדס, שהיה מבוטח בביטוח חובה על ידי חברת הביטוח 'שירביט', נסע במהירות גבוהה, איבד שליטה והתנגש במעקה הבטיחות. עם הגעת כוחות החילוץ, התברר כי אחד מהם אינו בין החיים ואילו השני נפצע באורח קל בלבד. בתביעה שהוגשה לבית המשפט כשבע שנים לאחר האירוע, טענה אחות המנוח, שהיא גם יורשתו היחידה, כי הנהג ברכב בזמן התאונה היה חברו ולא אחיה - לו לא היה רישיון נהיגה, ולכן היא זכאית לפיצוי.
לטענת האחות, 'חברו' המציא סיפור שקרי לפיו המנוח לקח את הרכב ללא רשותו, נהג בו ללא הסכמתו וגרם לתאונה. לפי טענה זו, מטרתו של החבר הייתה להסיר מעליו כל חשד למעורבות פלילית, היות התאונה הקטלנית התרחשה בשל נסיעה במהירות של 183 קמ"ש בעודו תחת השפעת אלכוהול ונהיגה בשכרות.
מנגד, הנתבעים - המבטחת והחבר, הציגו חזית אחידה מול התובעת, וטענו כי הוא אכן נהג ברכב לפני התאונה, אך כאשר עצר בצד הדרך כדי לעשות את צרכיו, המנוח תפס את ההגה ונסע מהמקום. לדבריהם, זמן קצר לאחר מכן אירעה התאונה שבה הוא מצא את מותו. חברת הביטוח שירביט טענה, כי מאחר שהמנוח לא החזיק ברישיון נהיגה תקף בעת התאונה, הכיסוי הביטוחי לא חל, ולכן אין לה כל חבות כלפי האחות. החבר הוסיף כי אף אם היה נקבע שהוא נהג ברכב במועד התאונה, הוא אינו חב בפיצוי, משום שעל פי עקרון ייחוד העילה בחוק הפלת"ד, חובת הפיצוי מוטלת אך ורק על המבטחת של הרכב - הנתבעת.
הפרקליטות שבחנה את הראיות בתיק החקירה, הגיעה למסקנה כי אין די ראיות שיכולות להוביל להרשעה של אדם במסגרת הליך פלילי. כתוצאה מכך, הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגדו בגין גרימת מותו של המנוח בתאונת הדרכים. עם זאת, יש להבחין בין המישור הפלילי למישור האזרחי. בעוד שבמישור הפלילי נדרשת הוכחה מעבר לכל ספק סביר כדי להרשיע אדם, במישור האזרחי נבחנות הראיות על פי מאזן הסתברויות - דהיינו, מי מבין הצדדים מציג תמונה מסתברת יותר. בנוסף, ההחלטה של הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום אינה מחייבת את בית המשפט הדן בתביעה האזרחית, שכן בית המשפט צריך לבחון את מכלול הראיות המוצגות בפניו ולהעריך את משקלן בהתאם לעקרונות המשפט האזרחי.
השופטת הבכירה, שאדן נאשף אבו אחמד, מבית משפט השלום בנוף הגליל נצרת, פסקה כי התובעת הניחה תשתית ראייתית הולמת ומספקת כדי לקבוע במאזן ההסתברויות האזרחי, כי החבר הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה. "צבר הראיות שהונחו לפניי, על הצטברותן זו לזו, מוביל למסקנה כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה והרף הראייתי הנדרש במשפט אזרחי והוכיחה, כי אדם נהג ברכב בזמן התאונה, במהירות גבוהה, איבד שליטה והתנגש במעקה בטיחות וכי התאונה הביאה למותו של המנוח". לדבריה, "אני דוחה את גרסתו כי עת עצר את הרכב על מנת להטיל מימיו המנוח גנב את הרכב ועשה תאונה. המנוח ישב במושב הנוסע הקדמי ולא היה חגור בחגורת בטיחות ומשום כך נזרק לאחור ברכב, זאת לעומת חברו שישב במושב הנהג וחגר חגורת בטיחות, וניתן להניח כי בשל כך הוא נפגע באופן קל בתאונה". עוד ציינה השופטת בפסק דינה כי מהראיות עולה שהחבר החליף את חולצתו בזירת התאונה, מבלי שנמסר לכך הסבר מספק וכן שמעדויות שנמסרו למשטרה בסמוך לתאונה, הודו מספר עדים כי הנתבע פנה אליהם בבקשה למסור גרסה שקרית לפיה המנוח גנב את הרכב וגרם לתאונה. סוף דבר - השופטת חייבה את חברת הביטוח שירביט לשלם לתובעת פיצוי בסך של 964,000 שקלים, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין.
לדברי עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין: "התיק הוכרע בסופו של דבר על בסיס ראיות נסיבתיות, אולם השופטת הבכירה הבהירה כי הן אינן נחותות בעוצמתן מראיות ישירות, ולפעמים אף עשויות לשמש כבסיס להכרעה בפלילים, כולל הרשעה. כמו כן, היא הבהירה כי הערכתן של ראיות נסיבתיות נעשית לא רק על פי האיכות של כל ראיה בפני עצמה, אלא גם על פי הכמות הכוללת שלהן, הצירוף ביניהן והבחינה של מכלול הראיות כמקשה אחת. למעשה, הסקת מסקנות מתוך ראיות נסיבתיות מתבססת על היגיון בריא, ניסיון חיים והשכל הישר של השופט או המערכת המשפטית. כלומר, השילוב והניתוח של כל הראיות הנסיבתיות יחד עשויים להוביל למסקנה הנכונה, גם כאשר אין עדות ישירה או מובהקת".