הבעל שלט, האישה התקלחה בגיגית. מדוע הוא לא ישלם את הכתובה?

בפסק דין מהותי שניתן לאחרונה בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, דחה בית הדין את דרישתה של אישה לקבלת כתובתה בעקבות גירושין ולמרות שליטה מוחלטת של הבעל.

הרקע למחלוקת: הבעל, שיזם את תביעת הגירושין, טען כי הנישואין בינו לבין אשתו היו רוויים מריבות קשות במשך שנים רבות, וכי מערכת היחסים בין השניים הייתה בלתי ניתנת לתיקון. לדבריו, בני הזוג חיו במתח מתמיד, מה שהוביל לניתוק רגשי ופרידה בפועל זמן רב לפני הגשת תביעת הגירושין. טענות אלו כללו, בין היתר, את העובדה כי חיי היום-יום בבית הפכו לבלתי נסבלים, וכי כל ניסיון לשיקום הנישואין כשל.

האישה, מצידה, טענה כי הבעל הוא זה שיזם את הגירושין וכי היא לא רצתה בפירוק המשפחה. לטענתה, הבעל מיאן במשך חודשים רבים לתקן את חדר האמבטיה ולפיכך היא וילדיה נאלצו להתקלח בגיגית. חרף כל זאת, היא הייתה מוכנה להמשיך את הקשר ולשקם את הנישואין, ולכן לדעתה היא זכאית למלוא סכום הכתובה. היא הדגישה כי הבעל היה זה שגרם להתמוטטות הנישואין באמצעות התנהגותו, אשר כללה חוסר שיתוף פעולה ואי-נכונות לשקם את מערכת היחסים.

בית הדין הרבני, בהרכב של שלושה דיינים בכירים - הרבנים דוד ברוך לאו, אליעזר איגרא ומיכאל עמוס, דן בטענות הצדדים וקבע כי על אף שהבעל היה זה שהגיש את תביעת הגירושין באופן רשמי, בפועל שני בני הזוג היו שותפים לרצון לסיים את מערכת היחסים. הדיינים ציינו כי מדובר במקרה שבו הנישואין היו בעייתיים במשך זמן רב, ולא ניתן להטיל את האשמה על צד אחד בלבד. הדיינים הרבנים דוד ברוך לאו, אליעזר איגרא ומיכאל עמוס, קבעו כי הגירושין היו פרי רצון הדדי של שני בני הזוג, ולכן אין להעניק לאישה את סכום הכתובה. בנוסף, הדיינים ציינו כי במהלך הדיונים התברר כי המריבות והמתח בין בני הזוג נמשכו שנים רבות, ושני הצדדים לא הביעו רצון אמיתי לשקם את הנישואין. ניכר כי גם האישה, למרות הצהרותיה בבית הדין, לא הייתה מעוניינת להמשיך את הקשר באותה התקופה.

לדברי בית הדין, גם כאשר צד אחד יוזם את הגירושין, יש לבחון את מכלול הנסיבות ולבדוק האם גם הצד השני היה מעוניין בפועל בפרידה. במקרה זה, נמצא כי שני בני הזוג נחשבים "מורדים זה בזה" - מונח הלכתי שמתאר מצב שבו שני הצדדים אינם מעוניינים להמשיך בנישואין, ומבקשים למעשה לסיים את הקשר. כאשר שני הצדדים נחשבים כמי שמורדים זה בזה, אין לאישה זכאות לכתובה, שכן מדובר בהחלטה משותפת לסיים את הנישואין.

לעניין האמבטיה נפסק כי, "המקרה שתואר בעניין תיקון חדר האמבטיה שהתפרשׂ על פני חודשים רבים - כאשר האישה והילדים נאלצו להתקלח בגיגית במשך תקופה ארוכה - יש בו כדי ללמד על חוסר התחשבות מצידו של הבעל, ויש בה אולי גם ללמד על כלל התנהלותו בבית - כשבדבר כה חשוב לאישה ולבני הבית הוא מחליט בעצמו, ומעלים עין מהקושי הרב שהוא גורם לבני משפחתו". לדבריהם, "שום תירוץ כלכלי כזה או אחר לא יכול להצדיק זאת. כפי הנראה תיקון חדר האמבטיה היה חלק ממכלול המריבות שהיו לצדדים ואולי גם שימש לבעל ככלי נשק במאבק עימה - כמי שאומר לה 'את תלויה בי, ואני המחליט'. נאצותיה וקללותיה של האישה, עם על הצער שבדבר, לא באו מחלל ריק, ואין לראות אותה כמי שמקללתו בחינם, אלא מתוך מריבה וצער".

עו"ד רונן דליהו, מומחה בדיני משפחה ומשמש יו"ר (משותף) פורום דיני משפחה בלשכת עורכי הדין:

"מפסק הדין האמור של בית הדין הרבני הגדול ניתן ללמוד מספר דברים: ראשית , בניגוד לשיטת המשפט האזרחית שבו אין משמעות לעניין ה'אשמה' בפירוק קשר הנשואים, בדין העברי יש לכך חשיבות ומשמעות וזאת ניתן ללמוד מהדרך שבית הדין בוחן את העובדות של כל מקרה כמו גם במקרה זה. שנית, בפירוק התא המשפחתי, במרבית המקרים, אישה זכאית לכתובתה אלא אם כן היא איבדה זכאותה בשל בגידה או נסיבות חמורות אחרות או במקרים (שלא איבדה זכאותה ) אבל מקבלת תמורת כתובתה 'פיצוי' כספי או אחר בחלוקת הרכוש המשותף.

"על אף כל זאת, מהמקרה הנוכחי ניתן ללמוד כי גם אם צד אחד יוזם את הגירושין באופן רשמי, ומפרק את קשר הנשואים, אין בכך עדיין כדי לקבוע כי הוא האחראי הבלעדי לפרוק התא המשפחתי. במקרה שבו הנישואין לא מצליחים להחזיק מעמד עקב תרומתם של שני בני הזוג למערכת היחסים הכושלת, לא תקום זכאות לכתובה".

לדבריו של עו"ד דליהו, הפסיקה מדגישה את החשיבות של בדיקת הנסיבות הכוללות במקרים של גירושין, לא רק את מי שמגיש את התביעה באופן רשמי. "כאשר שני בני הזוג תורמים לפירוק הנישואין, בית הדין אינו מחייב את הבעל באופן אוטומטי בתשלום כתובה, גם אם הוא היה זה שהגיש את תביעת הגירושין".