בסוף השבוע שעבר, שעות בודדות לאחר הפגישה עם נועם שצ'לקה, מנכ"ל קבוצת אינרום שמתנהלת כבר שנים ללא גרעין שליטה, התפרסמה ידיעה שהפתיעה את המשקיעים בשוק ההון. משפחת ברון, שהונה מוערך במאות מיליוני שקלים ושומרת על פרופיל תקשורתי נמוך, רכשה 21% ממניות הקבוצה מידי שבעה גופים מוסדיים המחזיקים בה, בסכום של 370 מיליון שקל.
המהלך, שלפי הפרסומים נעשה מאחורי גבה של ההנהלה כך שגם שצ'לקה לא היה מודע לו, לכאורה, העלה את שווי הקבוצה שעוסקת בייצור ושיווק של מוצרים לענפי הבנייה, השיפוצים והתשתיות באמצעות ארבע החברות שבבעלותה - איטונג, כרמית, מיסטר פיקס ונירלט, ומוצרי אינסטלציה באמצעות חברת SP - ל-1.8 מיליארד שקל.
פחות מחמש שנים קודם לכן, בינואר 2019, הפכה אינרום לחברה ללא גרעין שליטה אחרי שקרן ההשקעות הפרטיות פימי בראשות ישי דוידי חיסלה את יתרת אחזקותיה בחברה (כ-11%) תמורת כ-130 מיליון שקל. מתחילת מלחמת חרבות ברזל, מניית החברה מדשדשת בשל ירידה בהכנסות וברווח בגלל המחסור בידיים עובדות בענף הבניה, ההאטה בשוק השיפוצים בבתים פרטיים והפגיעה הקשה שספג מפעל הצבעים של "נירלט" שנמצא בקיבוץ ניר עוז.
מיד אחרי הדיווח על העסקה, זינקה המניה ב-8.5% ובמחזור גדול - ביטוי לשביעות רצונם של המשקיעים מהעסקה.
שצ'לקה היה ב-7 באוקטובר בביתו שבמושב מגשימים, ומיד כשהבין שמשהו קורה בעוטף, פתח חמ"ל. "אנחנו למודי מבצעים כאלה ואחרים", הוא אומר. "עובד שלנו נהרג ב-2008 בניר עוז בעקבות פגיעה ישירה במפעל. היו ימים שניהלנו אותו כמו מוצב, כי אין התראת צבע אדום, ואפילו הבאנו לשם מיגוניות על חשבוננו. תמיד היו ימים יותר קשים, שאחריהם חזרנו לשגרה, אבל הפעם היה ברור שמשהו קורה, גם אם לקח שעות ארוכות עד הבנו את העוצמה.
"הייתי בקשר עם עומרי לוטן, המנכ"ל של 'נירלט' וסמנכ"ל התפעול התחיל לקבל תמונות ודווח שיש שריפה. התכתבנו עם לנה טרופונוב, עובדת יקרה שלנו, שנחטפה לעזה ושבה, ובעלה עדיין שם. ב-8:36 היא כתבה שהמחבלים עוברים בית-בית והורגים את כולם ואין צבא. הסמנכ"ל ענה לה שלא יכול להיות, שבטוח שהצבא בפנים. באיזשהו שלב הקשר איתה נותק והתחלנו לדאוג לשלומה.
"המצלמות כבו יחסית מוקדם. ואם יש משהו שאנחנו מתנחמים בו, זה שלא היה במפעל אף אחד, כי אחרת היה שם אסון נורא. בכל רגע נתון כשהאתר פתוח יש בו 200 אנשים, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, אם זה היה מתרחש במוצ"ש, כשאנחנו חוזרים לעבודה. המזל שלנו שאנחנו צריכים עכשיו להתעסק עם רק עם קירות וברזלים".
כאוס מחלט
המפעל, שנוסד בשנת 1982 על ידי הקיבוצניקים של ניר עוז כמפעל למוצרי איטום, התפתח לייצור צבעים לבניין והתמזג עם אוניברקול, יצרנית צבעים שחברת האם שלה נרכשה על ידי קרן פימי. אחזקות הקיבוץ דוללו, ואיתן מספר העובדים בני המקום. היום מועסקים בו עובדים מאופקים, שדרות, באר שבע ומושבי הסביבה.
"היה שם כאוס מוחלט", נזכר שצ'לקה. "קיווינו שכל האירוע יסתיים בפגיעה כלשהי וזהו, כי מיד אחרי כל סבב היינו חוזרים לעבודה. ממוצ"ש ניסינו להגיע למפעל כדי לראות מה קורה שם ולא נתנו לנו. מנהלת כ"א הייתה בקשר עם העובדים, שחלקם חוו טראומות נוראיות, וסייעה להם בכל מה שהיה אפשר.
"ביום ראשון בבוקר הצלחתי לתפוס את המרכז העסקי של הקיבוץ, וממנו התחלתי להבין את גודל הטרגדיה הניר-עוזית ואת כמות החטופים וההרוגים. רק אחרי כמה ימים הבנו שלנה ובעלה נחטפו. ליווינו את המשפחה, חיבקנו את העובדים ומהרגע שהבנו שיש פה אירוע שהולך ללוות אותנו במשך תקופה, מה שהנחה אותנו היה המשכיות עסקית ותעסוקתית. גם כשחבר קיבוץ בשם רון, שלא עזב, שלח סרטונים על היקף הנזק, עדיין לא תפסתי את העוצמה.
"הגעתי לשם אחרי שבועיים באישור מיוחד, כי האזור הוכרז כשטח צבאי סגור. המפעל נמצא מחוץ לשטח הקיבוץ, אז לא נכנסתי אליו. ראיתי שרוף. הכל. מחזות מאוד קשים. המרלוג מפויח לגמרי. שנה לפני השקענו בו סדר גודל של 50 מיליון שקל, אבל שוב - המזל שזה רק ברזלים וקירות. הם ידעו למה הם לא שורפים את החלק של צבעי השמן, כדי לא להיפגע בעצמם מהחומרים. אבל הם בזזו, הרסו, גנבו ושרפו.
"רצינו להכניס כוחות כיבוי אש כדי להקטין את הנזק, אבל לא נתנו לנו. לפי תקן כיבוי אש, צריך לכבות את האש תוך שעתיים. פה השריפה נמשכה שלושה שבועות. כשאירחתי את שר הכלכלה, ניר ברקת היו עוד מדורות חיות. אנחנו המפעל היחיד שנפגע מהיסוד בעוטף ובמלחמה הארורה הזאת, והוא דורש שיקום מהיסוד. אבל אנחנו לא מרימים ידיים".
המטרה: לחבק ולחבר
שצ'לקה הוא איש כריזמטי מאוד, רהוט, מדויק, אסוף רגשית. ניכר שעסק שנים בפיננסים, כשהוא מגבה את דבריו בנתונים, הדמיות ותמונות. למרות הנתונים המאוד מרשימים, הוא התעקש על פגישה פנים אל פנים, כי לטענתו המצלמות עושות לו עוול. לא בטוח שהוא צודק.
הוא בן 55, נשוי פלוס שלושה ילדים, למד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת תל אביב והתמחה במשרד "קסלמן את קסלמן", שם נשאר עוד כמה שנים עד שעבר ל"פועלים השקעות" ונחשף לעולם התעשייה. לימים, אחרי שהפכה ל"פולאר", שימש במנהל הכספים ודירקטור, משם עבר ל"אורדן תעשיות", שעסקה ביציקת חלקי טנקים ואז הגיע ל"אינרום" כסמנכ"ל הכספים. בסוף 2019 מונה למנכ"ל וכשגיבש תכנית אסטרטגית להתרחבות והשקעות, הציע לקיבוצניקים להפוך מבעלי מניות מיעוט בנירלט לבעלי מניות בקבוצה כולה, וכך עברה הבעלות המלאה של נירלט ל"אינרום".
"העובדים הם מקור הכוח והחוזק שלנו", הוא מדגיש. "רובם הגדול נמצאים איתנו עשרות שנים. לא לומדים באוניברסיטה איך להתמודד עם מפעל שנשרף ועם הצורך לתת מענה לשוק, כי אחרת מישהו אחר יתפוס את מקומנו. כי אין אתר בניה או בית שאנחנו לא נמצאים בו באיזשהו אופן, צבע, איטום, קירות גבס... פתחנו חמ"ל מלחמה, שמטרת העל שלו הייתה מתן מענה לשוק והמטרה השנייה - לחבר, לחבק ולגבות את העובדים, אם במילואים, במקומות אליהם התפנו, או באמצעות טיפול בטראומות שחוו.
"חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי ליצור שיתופי פעולה עם קולגות, יצרנים קטנים ובינוניים. אימצנו מפעל קטן בדרום שהעובדים שלו יצאו לחל"ת. העובדים שלנו נכנסו אליו והתחלנו לייצר שם את מוצרי המרק שלנו. הדלי הראשון, שצילמתי אז בהתרגשות, יצא ממנו ב-8 בנובמבר. אני מקבל צמרמורת כשאני נזכר בזה.
"כל המוצרים שאנחנו מייצרים מאז הם המוצרים שלנו", מתגאה שצ'לקה. "אנחנו ממשיכים לתת ללקוחות את המוצרים שלנו, עם מניפת הצבעים והגיוונים. עוד לפני החרם הטורקי הגענו למפעל ביוון, כי הרגיש לי לא טוב בבטן לעבוד בטורקיה. לקחנו את המשמרת השנייה של יצרן צבע גדול והתחלנו לייצר שם. העובדים שלהם, הברזלים שלהם, אבל הפורמולציות, בדיקות האיכות, שיטות העבודה והדליים - שלנו.
"כלכלי זה לא היה", הוא מדגיש. "הייצור לא היה יותר זול והוצאות השינוע גם הכבידו. גם העובדה שקיבלנו מקדמות חלקיות בלבד, של 200 מיליון שקל על הנזק העקיף, לא נתנה אוויר לנשימה. מה שהנחה אותנו זאת המטרה - המשך מתן מענה לשוק והמשכיות תעסוקתית, והדירקטוריון נתן לנו גיבוי מלא. אחרי חודשיים חזרנו לייצר את ייצור הצבעים על בסיס שמן בחלק שלא נשרף במפעל, אבל המרלוג, אמצעי הייצור והמעבדה נשרפו לגמרי והבנו שאנחנו חייבים אתר חליפי ומהר.
"יצאנו לחפש לילות וימים ובסוף שכרנו שטח שבו שכן בעבר מפעל ב'עמק שרה' בב"ש. מה שעשינו שם היה בבחינת קסם, בזכות שחקני הנשמה של נירלט, שהצליחו להעמיד קווי יצור, הפיחו חיים בעגורן שהיה שם ושיפצו ציוד מפויח שיכולנו להציל. הקמנו מרכז לוגיסטי ואת מרכזי הגיוון שלנו, שנותנים מענה לצבע המדויק שהלקוחות מבקשים. השקענו באתר הזה הרבה מאוד כסף ולא חיכינו לאף אחד. בזמן שיא של ארבעה חודשים, התחלנו לייצר שם.
"כמעט כל עובדי המפעל והלוגיסטיקה חזרו לעבודה במפעל לצבעי האבקות בנתניה, במה שנותר בניר עוז ובבאר שבע. אלה שפונו או גויסו למילואים קיבלו ליווי מלא מאיתנו. באיזשהו שלב נאלצנו להביא עובדים זרים, כי העבודה הטכנולוגית הפכה לידנית מכורח המציאות".
שבר - או צמיחה מחדש
התקומה שעליה מדברים מ-7 באוקטובר נוגעת לבניית יישובים חדשים ופחות מתמקדת בעסקים, שחלקם נמחקו לגמרי באסון. נירלט הוא סיפור של תקומה וציונות אמיתית שמחממת את הלב, ובמקביל לתחילת הייצור במפעל החליפי, ולפני שקיבל את הפיצוי המלא מהמדינה, כבר החל שצ'לקה לעבוד על בניית המפעל השרוף מחדש.
"המפעל הזה יהיה סופר טכנולוגי, הרבה יותר מהמפעל שהיה קודם", הוא מתאר ועיניו נוצצות. "אנחנו נמצאים בשיח עם גורם אירופי שמתמחה בהקמת מפעלי צבע, שיקים אותו בסטנדרט בינלאומי. התקווה היא לפתוח אותו לכל היותר בעוד שלוש שנים. היה לנו שיח עם מס רכוש, הם לא מוכנים לשלם על הקמת מפעל חדש, אלא רק לפצות על מה שנשרף".
מנהלת "תקומה" לא מסייעת לכם?
"הם מתמקדים בתקציב ליישובים. לצערי, הכלכלה והתעסוקה לא מקבלות את ההתייחסות והקדימות שמגיעות להן. כרגע הסיוע עובד דרך רשות ההשקעות, והוא עומד על 70 מיליון שקל, שזה מחצית מההשקעה במפעל החדש. אני בהחלט מצפה מהמדינה ומתקומה שיעשו הכל כדי לחזק אותנו".
מה הציפיות שלכם?
"אין לי את האומדן המדויק, אבל מדובר במאות מיליונים. יש ראש נזק של מה שנפגע, אבל אנחנו מקימים יותר גדול ויותר משוכלל. הראש השני זה הנזק העקיף. נירלט איבדה ברבעון מעל ל-100 מיליון שקל".
וההכנסות ירדו ב-35%.
"כן, בהשוואה לאותו הרבעון בשנה הקודמת. ברור שזה יצטמצם, מה גם שחלק ממנו נובע מהשפעת המלחמה על בנייה ושיפוצים".
גם "איטונג", עוד מפעל של אינרום שנמצא באשקלון, סבל מהשפעות המלחמה. "הוא ספג פגיעה ישירה בימים הראשונים למלחמה, למזלנו זה עבר בלי פגיעות בגוף. האזור היה מטווח והסתובב שם מחבל נוח'בה שלא נתפס. תקופה ארוכה לא יכולנו לעבוד, כי לא היו פועלים פלסטיניים. אנחנו מקימים מפעל נוסף בפרדס חנה, שייצר לוחות גבס, במטרה להרחיב את סל המוצרים שלנו, בגודל של 165 דונם".
כשאני שואלת את שצ'לקה מה היה הרגע הכי קשה בשנה האחרונה, הוא חוזר לפעם הראשונה שראה את המפעל השרוף והעיניים שלו נרטבות קצת. "הייתה לי תקווה שאראה שם משהו אחר. עמדנו שם כל הצוות, התחבקנו, זה היה רגע קשה, אבל יש בו את ההפנמה שאתה נמצא בצומת שבה אתה צריך לבחור: או שאתה הולך לשבר ואובדן, או לצמיחה מחדש. אמרתי להם שם שמה שעשו לנו אותם בני בליעל, כבר נעשה. מהנקודה הזאת אנחנו נקים את המפעל הכי גדול והכי משוכלל שיש. כגודל ההרס, כך יהיה גודל התקומה. אני מבטיח".