ביום ראשון האריכה הממשלה את כהונתו של פרופ' דניאל הרשקוביץ כנציב שירות המדינה, בתום כהונה בת 6 שנים. אילו הממשלה והיועמ"שית היו מצליחים להגיע לעמק השווה בכל הנוגע לסאגת מינוי הנציב - לא היינו נדרשים להארכה זו.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מבקש מינוי אישי ע"י ועדה שבודקת טוהר מידות בלבד - בעוד היועמ"שית מבקשת הליך תחרותי, תנאי סף מחמירים, ביניהם - היעדר זיקה פוליטית. כל צד מתבצר בעמדתו, ומינוי חדש וראוי אינו נראה באופק.
יש אמת מסוימת בטענות של כל צד - אלא שרובן בכלל לא מתכתבות זו עם זו: היועצת המשפטית טוענת בזכות קביעת תנאי סף וגיבוש הליך תחרותי (ועדת איתור), והממשלה מתעלמת משאלת תנאי הסף ומגיבה אך ורק להרכב ועדת האיתור המוצעת - במקום לעצם חשיבותו של הליך תחרותי אחר שאינו תלוי-ממשלה בלבד, או לשיקול מקצועי כלשהו.
מחד, יש צדק משפטי בטענות הממשלה. על אף שהוא לא מגדיר איך כן יתבצע המינוי, החוק היבש אכן פוטר ממכרז את מינוי נציב שירות המדינה וקובע כי הממשלה תמנה אותו. יתרה מכך, כל הנציבים מאז ומעולם מונו ע"י הממשלה, ולאחר הקמת הועדה המייעצת למינוי בכירים (1999) - מינוי נציב שירות המדינה מאושר אף הוא בוועדה דומה (אם כי זו בחנה עד כה גם טוהר מידות וגם התאמה לתפקיד). בנוסף, טוענת הממשלה כי בתפקיד זה נדרש אדם שבינו לבין הממשלה שורר אמון ומתקיימים יחסי עבודה מיטביים.
מאידך, נציב שירות המדינה, כפי שטוענים היועצת המשפטית לממשלה ונוספים, מהווה שומר סף משמעותי בהיותו המאפשר או המונע של מינויים פוליטיים בשירות המדינה, ועל כן חשובה אף יותר מקצועיותו, עצמאותו ויכולת העמידה שלו בפני לחצים פוליטיים. עיקרון מהותי זה מנחה את היועמ"שית בהצעתה להליך מינוי תחרותי, עם תנאי סף, שיגדיל את הסיכויים לקבל מועמד ראוי (ולא חותמת גומי לגחמות פוליטיות יהיו אשר יהיו).
האמת נמצאת באמצע? לא בדיוק. שני הצדדים מתבצרים בקצוות ומחמיצים את האפשרות לגיבוש פיתרון על בסיס חשיבת רצף, כזה שמקיים (לא עלינו) הסכמה אפשרית בין שני הצדדים. חשיבת רצף מאפשרת גיבוש פתרון מעשי ואחראי, שמתייחס למנעד שבין נאמנות לבין מקצועיות וממלכתיות. פתרון מסוג זה מאתר נקודות שמבטיחות מחד את יחסי העבודה התקינים עם הממשלה ומאידך את מקצועיותו ויכולת העמידה של הנציב.ה בפני לחצים פוליטיים.
אבל בינתיים, ההתבצרות בקצוות תוקעת התקדמות ופוגעת בפועל בשירותים שאנחנו מקבלים. עד כמה? נסו להיזכר בשיטת היהלומים של שרת התחבורה שנוהלה בידי המנכ"ל שלה, שנפסל לתפקיד בוועדת המינויים אבל אושר לבסוף ע"י נציב שירות המדינה.
דוגמאות לפתרונות כאלו? בבקשה. כצעד ראשון, אפשר להציע עיגון בחוק של תנאי סף למשרה. כך למשל, נוכל לדאוג כי מועמדים לתפקיד יהיו בעלי רקע וניסיון רלוונטיים וכן תוכל להיבחן גם זיקתם הפוליטית (כולל טיבה ועוצמתה), יכולתם לעמוד בפני לחצים, וחזונם לתפקיד. דוגמא שנייה יכולה להיות הרחבת המנדט הנוכחי של ועדת גרוניס כך שתבחן גם התאמה לתפקיד ולא רק טוהר מידות.
דוגמא נוספת היא גיבוש מנגנונים מאזנים המותאמים למבנה המשטרי בישראל, למשל אישור המועמד.ת עם ראש האופוזיציה או קבלת זיקה פוליטית כשהיא למחנה שנמצא בעת ההיא באופוזיציה (כפי שנהגו בבריטניה במינוי הנציבה האחרונה). פתרונות אלו מאזנים בין חשיבות האמון בין ראש הממשלה לנציב.ה, לבין הצורך המהותי במועמדים ראויים, מקצועיים, עצמאיים וממלכתיים שיבטיחו שירות ציבורי איכותי לאזרחי ישראל.
כעת, משהרווחנו בעל כורחנו שלושה חודשים נוספים של הרשקוביץ בתפקיד, ראוי כי ננצל אותם לשיח ענייני בין הממשלה והייעוץ המשפטי, עד לגיבוש נוהל מינוי מאוזן, המבטיח את האינטרסים של הציבור, מה שעשוי לחסוך גם מבג"ץ לשוב ולהכריע כמבוגר אחראי.
הכותב הוא ראש תחום שירות ציבורי במרכז מנור (מבית יוזמת המאה)