עבודה תחת אש: "היו אנשים שהתמודדו עם תופת בכמה חזיתות במקביל"

אין ספק שאם יש מקצוע הכרחי, נחוץ וחיוני אחרי השבעה באוקטובר הוא העבודה הסוציאלית. וכן, גם בחברות הגדולות. בחברת אסם למשל, כבר יש תפקיד כזה. עדן שנצר משמשת כעובדת הסוציאלית של אסם בארבע השנים האחרונות, תפקיד שבימים כתיקונם מוגדר כעובדת סוציאלית ארגונית.

"המטרה של התפקיד הוא לתמוך ברווחת העובד בכל מיני היבטים, בריאותי, חומרי, רגשי, כלכלי ומיצוי זכויות, וללוות את העובדים בזמן אתגרים חדשים" מסבירה שנצר, "כל זה כמובן תחת ההגדרה של תמיכה ברווחת הפרט בשגרה".

ואז מגיע השבעה באוקטובר...
"בדיוק" אומרת שנצר, לוקחת נשימה ומסבירה שההלם היה גדול "כמו כולנו, בהתחלה לא תפסנו מה סדר הגודל של האסון, אבל אחרי שהחלה האינפורמציה להגיע, הבנו שהרבה מהעובדים שלנו נמצאים בקו האש הדרומי ואנחנו חייבים להתגייס באופן מידי - ולהתחיל לתת מענה לכל הצרכים שעולים".

בשעות ובימים הראשונים עוד בטרם התגלה היקף הזוועה, מספרת שנצר שכל צוותי משאבי האנוש באתרי החברה ובפרט המפעל בשדרות התגייסו יחדיו ובדקו באופן ישיר מה מצבם של העובדים.

"זה היה מעין מיפוי ראשוני להבין מה הסטטוס של כל עובד ועובד, האם הוא נמצא במקום בטוח, מי צריך הסעה למלון, מי לא פונה וזקוק לעזרה בפינוי ועוד. זה אפילו הגיע לעזרה באוכל. הבנו שיש לנו עובדים רבים שהיו נצורים שעות ארוכות וימים ללא יכולת לצאת מהבית, ולהם ניסינו לסייע דרך אנשים שאיתרנו במקום. העברנו להם מוצרים לתינוקות, לול, בגדים ועוד דברים בסיסיים".

"תוך כדי תנועה התחלנו להבין שהסיפור של חלק מהעובדים שלנו גדול הרבה יותר. עובדים שמתגוררים בישובים סמוכי גדר, עובדים ששהו באותו הזמן בשדרות, אופקים ונתיבות. הבנו שנדרשת בשלב הזה תכנית ארגונית מקיפה יותר, כדי להתחיל לתת מענה לכל הצרכים שעולים".

ואכן, כמו בסיוטים הגדולים ביותר, מתבררת העובדה הכואבת שכמה מעובדי החברה חוו את התופת מקרוב: "עובד שבן משפחה נחטף או נרצח, עובד שנכנסו לו מחבלים הביתה ושרד תופת, לצד עובדים שחווים חרדה איומה, ועובדים שהם או בני משפחתם הוקפצו למילואים".

בימי המלחמה הראשונים, מפעל אסם בשדרות לקח החלטה והיה הראשון להיפתח, מבין המפעלים באזור. "למרות כל מה שקורה, ההחלטה הייתה להמשיך ולעבוד". ביום הראשון לחזרה לעבודה נכנסה יחידה של חיילים ובדקה היטב את השטח, "אבל לפני שהעובדים חזרו הייתה הבנה שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לפגוש את כולם, להיות שם עבורם ולתת להם את האפשרות לדבר על הדברים שהם עברו, התמודדו וראו. תוך כדי המפגש הזה נחשפנו להמון סיפורים שבהם טיפלנו נקודתית".

שנצר, שהייתה עם העובדים הללו בשטח לאורך כל הזמן וליוותה אותם הן בביתם והן במקום העבודה, מכנה את הסיפורים הללו כלא פחות מ"סיפורי גבורה" - ואכן הם נשמעים ממש כאילו נלקחו מתוך עלילת סרט, למרות שכבר שמענו לא מעט סיפורים מטורפים מאותו יום נורא.

"היו אנשים שהתמודדו עם תופת בכמה חזיתות במקביל" היא מספרת, "אחד העובדים שלנו שמתגורר בישוב סמוך למפעל שדרות, מספר שהבן שלו החל לשמוע באותה שבת יריות. האב לא הבין מה קורה ובהחלטה של רגע הוא אוסף את אשתו ושני הילדים ונוסע לכיוון מושב אחר בו אביו מתגורר שם המשפחה יושבת שבעה על מות האם, בידיעה שכל המשפחה מכונסת שם. בדרך, שני טנדרים ובהם מחבלים דולקים אחריהם, העובד מצליח להיכנס ליישוב ממש כמה שניות לפני שנסגר השער הצהוב מאחוריו".

בינתיים, תופת גם בבית האב, מחבלים שמגיעים לבית המשפחה יורים בפתח הבית באחד האחים שמת במקום, שתי האחיות שנמצאות באותו הרגע בממ"ד מקבלות על עצמן החלטה שתתברר בהמשך כמצילת חיים, "הן פשוט נכנסות לממ"ד ולא סוגרות את הדלת כדי שלא תישמע הטריקה" היא מספרת אחרי ששמעה את העדות ממקור ראשון, "ההחלטה הזו מצילה בדיעבד את חייהן.

במקביל בזירה נוספת, בביתו של אותו עובד במושב סמוך מתרחשת פלישת מחבלים... בהחלטה שגם היא בסופו של דבר מתבררת כמצילת חיים, העובד מחליט לאסוף את בני משפחתו ולברוח מהיישוב דרך שדה סמוך. הם ניצלים".

את הסיפורים הללו מספרת לי שנצר, עת ההתרגשות עדיין ניכרת בקולה. "אף אחד לא הכין לא אותי ולא איש מאיתנו לאירוע בסדר גודל כזה" היא מסבירה, "אבל הידיעה שכל הזמן עמדה לנגד עינינו היא שאנחנו כארגון נדרשים להיות שם עבור העובדים שמתמודדים עם אירועים בלתי נתפסים".

שנצר מתארת סיפור גבורה נוסף של אחת העובדות המתגוררת ביישוב סמוך גדר, שבאותה השבת היא ובני משפחתה שביניהם שלושה ילדים קטנים מתעוררים לקול אזעקות ומבינים שמדובר במשהו "קצת" אחר. הם מבינים שהיישוב שורץ במחבלים ואין שום דרך לברוח. הבעל מתוקף תפקידו נושא נשק ויוצא לסלון, והאם נותרת עם הילדים בממ"ד. שם היא מציידת אותם באלות, וקסדות ואומרת להם את המשפט הבא: 'אנחנו נלחמים, אני אתכם' וחוזרת על המשפט שוב ושוב.

באותו הזמן מתחוללת דרמה בסלון, כשמחבל נכנס הביתה והבעל מצליח לירות בו. הם מסתגרים בממ"ד, מחזיקים את דלת החדר, המחבלים יורים וזורקים רימונים ובמזל רב מתייאשים בשלב מסוים ועוברים הלאה. המשפחה מחולצת מהממ"ד אחרי 24 שעות מורטות עצבים על ידי הצבא.

ומתי את פוגשת את העובדת הזו?
"יום או יומיים אחרי שהיא כבר מגיעה למקום בטוח ומלווה אותך מאז. הייתה לי עובדת נוספת שגרה גם היא באחד המקומות אליהם חדרו מחבלים, איתה התכתבתי תוך כדי בשעות עצמן. היא היתה עם שני ילדים בבית, בדירה בבניין וללא מרחב מוגן. בשלב מסוים היא יצאה למטבח להצטייד במזון עבור הילדים ומבינה שהמחבלים נמצאים ממש בפתח הבית, מנסים לחדור מהכניסה ומהגג. בתושייה היא מזיזה ארון גדול לכיוון הדלת, ובסופו של דבר גם כאן בנס, הם מחליטים להמשיך הלאה. כולם ניצלים כולל הכלב שהיה שם".

אגב הכלב, שנצר מבקשת לציין נקודת אור קטנה, כשאותה משפחה שפונתה למלון לא יכלה לקחת איתה את הכלב והייתה מאד מודאגת לגורלו, ובארגון שינסו מותניים ודאגו לו לא רק למשפחה אומנת לתקופה קצרה אלא גם לחטיפים מהחברה. "אני לא יכולה לתאר לך את השמחה הקטנה בתוך כל האימה הזו שחשתי כשקיבלתי את התמונה של הכלב שהתאחד בחזרה עם משפחתו. רגעים קטנים שלא מובנים מאליהם במצבים הללו".

עובדים רבים ששרדו את התופת החליטו לחזור לעבודה די מהר מהצפוי. "כששאלתי וניסיתי להבין מאיפה מגיע הרצון הזה" היא אומרת, "הם ענו לי שהביחד והמפגש עם החברים האחרים, שגם הם מבינים ויודעים, ואפילו החיוך והחיבוק והצחוק וקצת להתעסק במשהו שהוא קצת אחר, מאפשר להם את השפיות הזו שמסייעת להתחזק ולברוח מהמציאות".

עשיתם התאמות לחזרה של עובדים שחוו את הדברים הקשים כל כך הללו לעבודה?
"כארגון הבנו שאנחנו צריכים להתאים את חזרתם של העובדים בצורה דיפרנציאלית, כל אחד לפי הרצון והיכולת. היו כאלה שהיו זקוקים ליותר זמן, וגם המקום שלי כעובדת סוציאלית ארגונית היה לדבר עם המנהלים, עם מנהל המפעל ולגלות גמישות, אורך רוח וכלים לדעת איך מקבלים עובד שהוא חוזר, בוודאי כשמדברים על עובדים ממשפחות שכולות. מה אומרים, איך מתנהגים. כמובן גם על חזרה של מילואימניקים. ערכנו סדנה מיוחדת שנקראת השיבה ממילואים, שם פסיכולוג ממש ליווה את המנהלים וסייע כיצד לקבל עובדים ששירתו שבועות ארוכים בצבא".

שאלה קשה אבל מתבקשת, איך את מתפקדת בתוך הדבר הזה?
"אני אמנם מובילה ומרכזת את הפניות, אבל יש לי צוות שמגיע מתחומים אחרים שמסייע בכל רגע נתון. מטה משאבי אנוש ויחידות תומכות התנדבו לעזור בכל מיני דברים. אבל השאלה שלך היא במקום, כי ברמה האישית ההתמודדות הייתה מאד לא פשוטה, גם אני חוויתי אובדן גדול כשבת דודתי שי אשרם, הייתה תצפיתנית בבסיס נחל עוז שנרצחה באותה שבת. אבל לצד הכאב הגדול הבנתי שזו המציאות ואני חייבת להתמודד ויחד עם זאת להיות לעזר לאנשים ברגעים הקשים האלה. הם סומכים עליי וזקוקים לי".

העשייה חיזקה גם אותך, ולא כקלישאה
"העשייה נתנה לי המון כוח ומשמעות. היה גם מקום לאבל האישי שלי אבל לעשייה שיש בה המון מן הנחמה".

"ריגש אותי מאוד תוך כדי עבודה לראות את הנכונות של הארגון וההתגייסות להיות ברגעים המורכבים האלה ולתת לעובדים את כל מה שהם זקוקים לו" מסכמת שנצר, "בכל פעם שעלה צורך המסר אליי היה אנחנו שם, תלכי על זה בכל מה שצריך. ואני מאמינה שבזכות הגישה הזו הצלחתי לעשות עבודה משמעותית, אבל יותר מכך, העובדים הרגישו שרואים אותם, שעושים משהו עבורם, שיש נכונות לחבק אותם ברגעים האלה, לגלות גמישות והבנה, להיות לעזר. וזו זכות גדולה שלי ושל כולנו".

הליווי שמעניקים לעובדים נמשך כמובן גם היום, כשאנחנו בדיוק שנה אחרי האסון. "הוא מותאם מחדש לנסיבות ולצרכים של המשפחות. אני מלווה גם את המשפחות השכולות, גם את משפחות החטופים שיש לנו. יש לנו משפחה של חטוף שלימים הבנו שהוא נרצח בשבי, ואמא של חטוף, עובדת יקרה שלנו, שבנה עדיין שבוי ואנחנו מתפללים לשובו ולשובם של כולם.

הליווי מתמקד גם במעגלים נוספים, בכל פעם מחדש חשבנו על עוד מישהו שיכול לקבל עזרה, ולאורך השנה עשינו סדנאות שונות מתוך צרכים שעלו בשטח, להורים לחיילים, להורים שילדם מתגייס בזמן מלחמה, איך מתווכים מציאות לילדים, סדנאות חוסן, ועוד הרבה מעכלי תמיכה שאנחנו מעניקים לעובדים שלנו בכל צורך".