לאן נעלמה המדינה? היום שבו קרס השירות הציבורי

ארבעה ימים אחרי הטבח הנורא בתושבי שכונת "מישור הגפן" באופקים, במהלכו נרצחו 39 אזרחים ושוטרים בידי מחבלי החמאס במסגרת מתקפת ה-7 באוקטובר, ושלוליות הדם עוד נקוו ברחובות וחלקי גופות היו מוטלים פה ושם. לא היה מי שיאסוף אותן ביד חומלת, ינקה את הרחובות וינסה להשכיח את המראות. התושבים, שחלקם איבדו קרובים אהובים לנגד עיניהם, פונו למלון בים המלח בבהילות באישון לילה.

פסיכולוגית מתנדבת, אחת מקבוצת מטפלים מהמרכז שהגיעה לתת יד במוצאי שמחת תורה במלונות בהם נקלטו הניצולים מהעיר ונשארה שם מאז, פנתה בבקשת עזרה. התברר שתושבי אופקים לא נכללו בישובים שפונו, ולכן שהייתם של ניצולי "מישור הגפן" לא מומנה על ידי המדינה. תורמים נדיבים שילמו על השהות למשך שבוע, אבל הכסף אזל.

מכיוון שאיש ממוכי הטראומה שחווה את הזוועות לא היה מסוגל - לא נפשית ולעתים גם לא פיזית - לחזור לביתו, בטח כשהמראות הקשים עדיין נוכחים בכל פינה, פנו הפסיכולוגים בתחנונים למדינה, שתיקח אחריות. אף אחד לא הקשיב, אף אחד לא נתן מענה. כמו שיקרה שבועות וחודשים רבים קדימה, עוד אנשים טובים פתחו את לבם. הכניסו את היד לכיס. סייעו. נכנסו לוואקום.

חודש אחרי האסון שוחחתי עם נויה אליאסי, מפונה משדרות, שהייתה כמעט יומיים בממ"ד עם התינוק שלה, בעלה וסכין שלוף, ונאלצה לברוח לתל אביב בכפכפים, תיק עם חיתולים ובגדים לילד. היא הייתה שבורה.

כעבור חודש המדינה העבירה לה וליתר המפונים 1,000 שקלים לנפש, ועם זה היו צריכים להסתדר. את המשכורת החודשית, שהייתה אמורה להיכנס לבנק, הבוס שלה עיכב. "הוא אמר שעד שהממשלה לא תאשר את תכנית הפיצוי, הוא לא יכול לשלם לי. הסברתי שאנחנו צריכים עכשיו כל שקל. הוא אמר: 'אין מה לעשות'".

אבל היה מה לעשות. ועוד איך. אבל דבר כמעט לא נעשה. ואלה הן רק שתי דוגמאות מבין אלפי המחדלים האזרחיים שבהם נתקלו תושבי ישראל בשנה שלמה שחלפה מאז ה-7 באוקטובר - היום בו קרסו לא רק מערכות צה"ל, והערכות המודיעין, וקונספציית הביטחון - אלא גם השירות הציבורי בישראל. ובעוד המערך הביטחוני השתקם באופן מעורר השתאות מאז, הרי שהמענה האזרחי, שאמור היה לנסוך מעט ביטחון בתושבי המדינה, מקרטע הרחק מאחור, וחלקו עדיין מתפקד בקושי.

ככל שנקפו החודשים התווספו עוד ועוד כשלים לרשימה הארוכה שכותרתה התפקוד הכושל והטיפול החסר של המדינה בציבור שחווה טראומה בלתי נתפסת. עד היום הזה ממש, אזרחים בדרום ובצפון שנפגעו או פונו עדיין לא מקבלים את מלוא הסיוע הכלכלי והנפשי הדרוש להם. החזקים שורפים את חסכונותיהם. החלשים נאלצים להילחם בבירוקרטיה, ברגולציה, בחוסר מקצועיות ובאטימות לב.

הסתכלות רטרוספקטיבית על קריסת השירות הציבורי מעלה שאלות קשות לגבי היערכות מדינת ישראל למצבי חירום עתידיים, ועד כמה אזרחי המדינה יכולים לסמוך עליה. לא רק המומחים מותחים ביקורת על התנהלות המערכת, אלא גם בכירים מתוכה, שחוו על בשרם את התפקוד הלקוי בזמן אמת. זהו סיפור עצוב, מקומם ומרתיח על מדינה שלא רק שזנחה את אזרחיה לגורלם בבוקר שמחת תורה תשפ"ד - אלא גם ממשיכה לעשות זאת כמעט בכל יום שעובר. בין הפקרה להפקרות.

"מה שעשה את ההבדל בהתנהלות המשרדים הממשלתיים בימים הראשונים לאחר האסון היה אם בראש אותו משרד עמדו מנכ"ל והנהלה מקצועיים - או מינויים פוליטיים". על המשפט הזה אחראית עו"ד ריטה גולשטיין-גלפרין, ראש "התוכנית לרפורמות בשירות הציבורי" במכון לדמוקרטיה, ואין אדם אחד במדינה שלא יסכים עם הקביעה הזו.

המשפט הבא אולי כבר ירים כמה גבות: "במשרדים של ש"ס: משרד הפנים, הדתות, הרווחה והבריאות, היו מנכ"לים שבאו לעבוד. במשרדים רבים אחרים היו מינויים פוליטיים של אנשים שלא היה להם מושג איך עובדת ממשלה, איך אפשר להניע כסף ממקום למקום, איך ניתן להוציא מכרזים מהירים ולקצר תהליכי רכש וניוד עובדים.

"עד שנציבות המדינה, הגוף האחראי על השירות הציבורי, התחילה להזיז את עצמה, לקח הרבה זמן ודברים נסגרו בשיחות בין מנכ"לים", היא מסבירה. "מי שידע איך להתנהל, התחיל לעבוד. מי שלא היה מקצועי, חיכה להנחיות הנציב, שלא הגיעו. היו מנכ"לים שלא עשו הערכות מצב לא ב-8 ולא ב-9 באוקטובר. ומכיוון שלא היו הנחיות ברורות של נציבות המדינה, כמו מאיפה עובדים (האם מהמשרד או מהבית), או מי מתייצב במלונות בים המלח ומי נשאר במטה, היו עובדים שלא עשו כלום, וכאלה שעבדו 24/7. מנהלים מקצועיים רתמו את העובדים שלהם, אבל המערכת, ככללותה, לא עבדה.

"בואי ניקח את המלונות", ממשיכה גולשטיין-גלפרין. "הגיעו לשם המון מתנדבים שהסתובבו מאדם לאדם ואספו נתונים, מאיפה כל אחד הגיע, כמה ילדים, גילאים, עיסוק. זה תפקידה של המדינה. אנשים מטעם עצמם לא אמורים למפות צרכים, להבין איזה זכויות מגיעות להם, ובאיזה קושי הם נתקלים. דווקא כשסוף סוף הגיעו נציגי המדינה - נוצר כאוס. הגיע מישהו ממשרד הבריאות כדי לאסוף פרטים מהניצולים, ואחריו מישהו ממשרד הרווחה, ואז ממשרד הבריאות וממשרד הפנים - כולם אוספים את אותם נתונים. משרדי הממשלה לא דיברו אחד עם השני, כל משרד עשה את התשאול מהתחלה. לא הייתה מערכת שאיגדה את הנתונים לתוך מאגר אחד ואפשרה את הפילוח שלהם לפי צרכי המשרדים השונים".

גם בשגרה אין שיתוף נתונים בין משרדי הממשלה, זה לא חדש.
"אבל במצבי חירום זה אקוטי. עוד קושי בלתי נתפס היה שלאנשים לא היה ברור מה הזכויות שלהם, מה מגיע להם ולפי איזה חוק. היה בלגן נוראי ולא היה מי שיעשה בו סדר ויתווה מדיניות. היו דברים, כמו מתווי פיצויים, שלקח חודשים עד שנקבעו. אבל האבסורד הכי גדול בעיני היה מיד אחרי הטבח: פורסמה בעיתונים מודעה ענקית של 22 חמ"לים שונים, של כל משרד בנפרד, עם 37 מספרי טלפון, והציבור היה צריך להבין למי הוא צריך להתקשר ועל איזו שלוחה ללחוץ כדי לקבל מענה. את מי מעניינים המספרים האלה כשהוא נמצא במצוקה?! זה בדיוק הסיפור של חוסר התיאום שליווה את הציבור לאורך כל השנה הזאת".

גורם בכיר באחד ממשרדי הממשלה שדיבר איתי, סיפר שכמו כל עם ישראל, גם אנשי השירות הציבורי היו בהלם ואמר שצריך להתייחס אליהם בסלחנות. "גם אני בימים הראשונים לא ממש הבנתי מה קורה סביבי", הוא מודה. "עם כל הביקורת, ויש כזאת, צריך להבין שבסופו של דבר, גם כאן מדובר באנשים שחלקם התקשו לאסוף את עצמם ולהתחיל לתפקד, בטח ביום-יומיים הראשונים. מצד שני, אני חייב לומר בכנות שמשרדים שמורגלים במצבי חירום התעשתו הרבה יותר מהר והתחילו לעבוד.

"כשעומד בראש המשרד אדם מקצועי, שמכיר את המסדרונות ויודע איך להתנהל בממשלה - התפקוד יותר גבוה. מצד שני, יש כמה מנכ"לים שהם אומנם מינויים פוליטיים, אבל גם מאוד מקצועיים וראו את זה בשטח. בסופו של דבר, מנכ"ל צריך לדעת איך לסחוף אחריו את האנשים, לקצר בירוקרטיה ולגרום להם לעבוד".

"רוב המנכ"לים במשרדי הממשלה הם חרטא", זועם איש שירות ציבורי ותיק. "רובם פורשי צבא, כאלה שיכולים להרשות לעצמם שיפטרו אותם תוך חודש. אני מעדיף מנכ"לים צעירים, כי הם רעבים ויש להם חזון. אנשי הצבא יודעים להסתער, לריב עם כולם, אבל אין להם מושג בניהול אנשים. בצבא יש להם את ההילה של הדרגות, אז עושים להם כבוד. בהערכות מצב ובכסת"ח הם מעולים. אבל בתכל'ס, הם לא מביאים תוצאות".

נחזור לדברים גולשטיין-גלפרין. אין חולק שהמשרדים של ש"ס תפקדו בצורה הטובה ביותר בחודשי המלחמה הראשונים. בשלושה מהם עומדים מנכ"לים מקצועיים ורק באחד, במשרד הדתות, המנכ"ל יהודה אבידן הוא מינוי פוליטי. מנגד, גם הוא הוכיח כישורים מקצועיים מרשימים. יו"ר ש"ס אריה דרעי הקפיד לבחור את המתאימים ביותר לתפקידי ניהול המשרדים, ולא את מי שרצה לקדם פוליטית. רונן פרץ, מנכ"ל משרד הפנים; משה בר סימנטוב, מנכ"ל משרד הבריאות; וינון אהרוני, מנכ"ל משרד הרווחה - כלם חילונים ולא בהכרח נמנים על מצביעי ש"ס.

מצד שני, גם שם לא הכל מושלם. ביקורת קשה נמתחה על האופן שבו ביצע משרד הבריאות את ויסות הפצועים לבתי החולים בימים הראשונים אחרי הטבח. הצוותים הרפואיים בבתי החולים במרכז הוקפצו כבר במהלך השבת כדי לטפל בנפגעים הרבים, אבל כמעט כולם הועברו לסורוקה וברזילי. כך קרה שבאיכילוב, תל השומר ואפילו רמב"ם עמדו מיטב הרופאים מחוסרי עבודה, מחכים למסוקים המעטים שהגיעו למנחתים שלהם. באיזשהו שלב, אחרי המתנה ארוכה לטיפול, החלו משפחות הפצועים להוביל לשם את יקיריהם באמבולנסים וברכבים פרטיים, מחשש לבריאותם.

מי שהיה אמור לנהל את האירוע ולווסת את החולים באופן שקול בין בתי החולים, על מנת שיקבלו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, הוא אגף החירום במשרד הבריאות, האחראי על הערכות מערך האשפוז ומגן דוד אדום, לקליטה באירועים רבי נפגעים. מעליו נמצאת "הרשות העליונה לאשפוז", המורכבת מנציגי משרד הבריאות, חיל הרפואה וקופות החולים, בראשותו של מנכ"ל משרד הבריאות. היא זו שאמורה לנהל לוגיסטית את האירוע.

כעת מתברר שעברו שעות יקרות עד שהרשות התכנסה - והכאוס השתולל. "העברה של כל כך הרבה פצועים לבתי חולים שאין להם יכולת לטפל בכמות זו - משמעותה רפואה לא טובה", מסביר גורם בכיר במערכת הבריאות. "צריך להיות יחס מסוים בין מטופלים למטפלים. אפשר היה להבין מצב כזה, אילו היה כאן אירוע רב נפגעים בכל רחבי הארץ, ואז באמת שאין ברירה, חייבים להתפשר. אבל כשעומדים צוותים מהטובים בעולם בבתי חולים מרוחקים ומחכים לפצועים שלא מגיעים בגלל כשל ניהולי - זה מחדל שעולה בחיי אדם".

מנכ"לי המשרדים הממשלתיים לא נושאים לבד באחריות לתפקוד הצוות שבראשו הם עומדים בשעת מבחן. דוגמא מצוינת לשר שסחף אחריו את העובדים באמצעות דוגמה אישית הוא השר לפיתוח הנגב והגליל, יצחק וסרלאוף, שכבר למחרת האסון העביר את הלשכה שלו לבאר שבע ועבד משם. כעבור כמה שבועות החל לדלג בין הדרום לצפון בלי הפסקה.

"לזהות השר יש משקל גדול", אומר הבכיר בממשרדי הממשלה שאיתו דיברנו. "הוא צריך לגרום למערכת להפוך דיסקט ולעבור מבירוקרטיה של יום יום, שיכולה להיות מעיקה אבל הכרחית, למצב חירום. הוא זה שצריך להנחות, ללחוץ, לכוון, לתת אישור להתקשרויות מהירות ביומיים-שלושה, בלי ועדות מכרזים שלוקחות המון זמן, כי חייבים הכל כאן ועכשיו.

"היה משהו שגמר אותי: כל הזמן היללו את הארגונים האזרחיים שבאו למלא את הוואקום של המדינה. אבל לא פעם ראיתי נציגים של עמותות שאנחנו שכרנו, מתראיינים ומפארים את עבודתם הנהדרת. רק מה, הם שכחו לציין מי משלם להם משכורת. הרבה משרדים ממשלתיים משתמשים בשוטף במיקור חוץ של ארגונים אזרחיים ועשו זאת גם אחרי ה-7 באוקטובר".

ובכל זאת, כולנו נפעמנו מההמונים שעזבו הכל, ברגע אחד, כדי להושיט יד בהתנדבות מלאה. גולשטיין-גלפרין: "בתחילת המלחמה היו אלפי עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שהתנדבו ובשלב מסוים המדינה קראה להם להתנדב. זאת הזיה. למה הם צריכים להתנדב? למה לא שילמו להם באופן מסודר? זה הרי צורך לאומי, זה לא לחלק בגדים ואוכל. ולא, אני לא חושבת שתפקידה של המדינה הוא לספק בגדים ומזון. היא כן יכולה לתת שוברים".

יכול להיות שפשוט לא הייתה היערכות לתרחיש קיצון כזה, כי לא העלו על הדעת הוא יכול לקרות?
"הבעיה מתחילה הרבה לפני. מה שלא עובד בשגרה, לא יעבוד גם בחירום. יש מחסור חמור בעובדים סוציאליים ובפסיכולוגים ציבוריים, אלפים של תקנים לא מאוישים. יש רשויות חירום, את רח"ל, יש נהלים, הנחיות, הגדרות, חלוקת תפקידים מאוד ברורה, אבל שום דבר לא עבד".

מדוע?
"או כי לא תרגלו, או בגלל שאנשים היו בהלם או שהתגייסו למילואים. הנהלים למעני חירום כתובים. משרד הרווחה התעשת מהר ביחס למערכת החינוך, למשל, שלא תפקדה בכלל. אני מזכירה שלא היה מנכ"ל במשרד, ולכן לא נעשתה הערכת מצב ולא ניתנה שום הנחיה למערכת. אני לא מדברת על ילדים מעוטף עזה, מה עושים איתם ואיך מטפלים בהם, אלא האם תלמידי בית הספר בשאר הארץ מגיעים לבתי הספר או לומדים מרחוק".

במשרד החינוך צברו מספיק ניסיון בקורונה כדי לעבור לזום בלחיצת כפתור.
"וב-8 באוקטובר תלמידי ישראל לא למדו בזום, כי לא יצאה שום הנחיה".

גם פינוי התושבים התנהל באופן מחפיר. מי שהיה אמון על הנושא בשבועיים הראשונים למלחמה היו רח"ל ומשרד הפנים, שהיו אמורים בכלל להוציא לפועל את תוכנית "מלון אורחים", שתכליתה פינוי לבתי ספר ברחבי הארץ. אלא שמהר מאוד הבינו שם, ובצדק, שהפתרון הזה מאוד בעייתי והחלו לפנות אותם, באמצעות הרשויות המקומיות, למלונות. חברת ההשמה "גייד 1", שהלינה את השוטרים בשגרה, נבחרה לביצוע המשימה וגבתה עמלה על כל מפונה, מה שעלה למדינה כמה עשרות מיליוני שקלים.

אז הבלגן חגג ומיליונים התפזרו לכל עבר עד שר התיירות חיים כץ הציע לקחת על עצמו את האחריות לפרויקט - למרות התנגדות הנהלת משרדו - כדי להפחית עלויות ולייעל את התהליך. גם ברח"ל התנגדו, ורק אחרי כיפופי ידיים ובזבוז נוסף של כספי ציבור, הועברו הסמכויות אליו. עובדי משרד התיירות גילו שלא היה רישום מסודר של המפונים במלונות, ולכן לאף אחד לא היה מושג מי פונה ולאן. זאת אחד הסיבות שלביטוח הלאומי לא היו הנתונים לדעת מי התפנה באופן עצמאי והיה זכאי לתשלום יומי, ומי התארח במלון. כל זה עיכב אפילו יותר את העברת הכספים לזכאים.

ואם הזכרנו את המלונות, אי אפשר לחמוק מהנוהג הפסול של משרד האוצר להאריך את שהיית המפונים במלונות רק בשנייה האחרונה. שלא לדבר על אישור מתווה הפיצויים לעסקים רק בדיעבד, שוב ושוב, במקום לתת להם מינימום של ודאות בסיסית הנדרשת לכל עסק חפץ חיים.

"כל הצרות של המדינה מתחילות באוצר ובאגף התקציבים, ובדגש על שר האוצר הנוכחי בצלאל סמוטריץ'", אומר גורם המעורה בפרטים שעובד בצמוד לאוצר. "השר לא נוכח. מנכ"ל המשרד לא קיים. מי שמנהל את המשרד הכי חשוב בחירום, אלה ה'ילדים' באגף תקציבים, שבחיים לא ניהלו כלום. מביאים להם צרכים אקוטיים והם מתחילים להתקטנן על כל שקל, דוחים החלטות, ממסמסים דברים. בשעות קשות כאלה צריך שם את הצוות הכי מקצועי שיש".

גם בחירת ומינוי הפרויקטורים שהוחלפו כמו גרביים שטרם הספיקו אפילו להתלכלך, הוא מופת של חוסר מקצוענות בשירות הציבורי. "זה מיקרוקוסמוס של כל מה שלא עבד", קובעת גולשטיין-גלפרין. "רצו למנות את אודי אדירי לפרויקטור אזרחי שיתכלל את כל המענים האזרחיים של הממשלה. לשכת ראש הממשלה סיכלה את המינוי והתחילה סאגה של שמות שעלו ונפסלו. ואז התחילה המריבה איפה הפרויקטור ישב, שם או באוצר.

"בסוף מונה טל בסכס, שניהל את החברה למתנ"סים, תחת האוצר. יכול להיות שהוא איש מדהים ונהדר שעבד מול הממשלה וניהל גופים גדולים, אבל יש הבדל בין לעבוד מול ממשלה לבין לעבוד מתוך הממשלה. מהר מאוד הוא הבין שאין לו מה לעשות שם והתפטר. לא נתנו לו תקציבים, לקח זמן לאייש לו תקנים, לא נתנו לו סמכויות.

"התפיסה של 'בוא נביא פרויקטור' עבדה מעולה בקורונה, אבל סביב משבר ה-7 באוקטובר, המדינה נכשלה בענק", היא מוסיפה. "זה לא עובד כי זה לא יכול לעבוד. כי זה שם זרקור על כל מה שלא מתפקד במשרדים הממשלתיים. אנחנו מצפים ממשרדי ממשלה להיות מתואמים, אבל אם הממשלה הייתה יכולה לעבוד בתיאום, לא היו צריכים פרויקטור. ואם כבר ממנים פרויקטור שלא מכיר את הממשלה, אז הוא לא יכול לבצע את תפקידו".

גולשטיין-גלפרין מסבירה כי "משה אדרי, שעשה עבודה טובה יחסית במנהלת תקומה, הצליח להרים מערכת שממשיכה לתפקד גם אחרי עזיבתו ובלי ממלא מקום. אז ככה אנחנו עוברים מפרויקטור לפרויקטור, בדרום ובצפון, במקום שהממשלה תמלא את תפקידה ולא יהיה בהם בכלל צורך.

"צריך לקחת בחשבון שמה שקרה ב-7 באוקטובר מתיישב על תופעה של עשור וחצי שבו נעשו תהליכים סדרתיים להחלשת השירות הציבורי. כשאתה עושה מינויים משיקולים פוליטיים, או לא ממנה בכלל - כמו השר דוד אמסלם, שסירב למנות מאות דירקטורים בחברות הממשלתיות כי הם לא היו אנשי שלומו - אז המערכת לא מסוגלת לתפקד.

"אבל צריך לזכור שיש בה גם אנשים טובים ואיכותיים, שמנסים לעשות את המיטב ומביאים את הזווית הכי מקצועית שהם יכולים. צריכה להיות קריאה של הציבור לממשלה - למנות רק באופן מקצועי. שנציגי הציבור יתנו דין וחשבון על מה שהם עושים בפועל באופן שוטף".

אם חלילה יתרחש אסון בקנה מידה כזה שוב, המדינה ערוכה לקראתו?
"אני מקווה שלא נצטרך לגלות. מה שבטוח שיהיה פחות הלם, כי כולנו חיים את הטראומה. אבל אני ממש לא בטוחה שהכל יעבוד".