בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע עסק לאחרונה בשאלת חלוקת עיזבונו של איש עסקים אמיד ומוכר שנפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בעוד אשתו ובנותיו הגישו בקשה למתן צו ירושה ע"פ ברירת הדין - כך שהאלמנה תירש מחצית, והמחצית הנותרת תחולק בין שלושת בנותיהם, נכנסה לתמונה צלע נוספת - אישה אחרת שטענה שדווקא היא בת הזוג של המנוח ב-26 השנים האחרונות ולכן היא זו שצריכה לרשת את מחצית העיזבון מכח היותה בת הזוג האמיתית של המנוח.
אותה אישה טענה שבסמוך לעלייתה לישראל החלה לעבוד בחברה של המנוח, שהיה אז בתחילת דרכו, ומשם נרקמה ביניהם מערכת יחסים זוגית ואינטימית באופן גלוי ופומבי שנמשכה כ-26 שנים עד ליום פטירתו - באופן שכלל מגורים משותפים במהלך חלק מהשבוע ואפילו היריון משותף שלא צלח. לטענתה, המנוח שימש דמות מרכזית בחיי המשפחה של האישה וילדיה (מנישואיה הקודמים בחו"ל), העניק לה במתנה דירות בחו"ל ומימן חלק מכובד מאוד מהוצאותיה השוטפות.
לטענתה, מי שתמך במנוח כאשר נאבק במחלת הסרטן היתה דווקא היא, בעוד שאשתו ובנותיו לא רצו לטפל בו ואפילו לא ללוות אותו לבדיקות עד כדי שכאשר התעורר צורך למנות למנוח אפוטרופוס בחייו, המנוח הצהיר בבית המשפט שהוא מבקש למנות דווקא אותה.
עוד עולה מטענות האישה, כי בעוד שמערכת היחסים עם האישה הנשואה לא היתה תקינה וטובה, המערכת הזוגית איתה מלמדת כי היא זו שהיתה בת הזוג האמיתית של המנוח ולכן היא זו שזכאית לרשת מחצית מעיזבון המנוח, כבת הזוג שלו.
בפסק דין ארוך ומנומק מנתחת השופטת שני כ"ץ מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע את המצב החוקי. תחילה סוקרת השופטת את פסיקת בתי המשפט שמתייחסת לבחינה הראויה: האם יש לבדוק מי היא בת הזוג באופן פורמאלי (האישה הנשואה) או דווקא באופן מהותי (מי שקיימה עם המנוח זוגיות בפועל). למרות שישנם תקדימים בפסיקה, המילה האחרונה בנושא שמורה לבית המשפט העליון שקבע כי המבחן הקובע הוא המבחן הפורמאלי דווקא.
על אף שניתן להסתפק בכך, השופטת סוקרת את הראיות שהובאו בפניה וקובעת כי גם אם היה צורך להפעיל את המבחן המהותי - זכויותיה של האישה הנשואה לא ייגרעו משום שההתרשמות בבית המשפט לא היתה שהנישואים רוקנו מתוכן או כפי שהאישה טענה - "על הנייר" בלבד. קביעות אלה התבססו על עדות שמסר מי שהיה עורך דינו ולפיה המנוח הציג את האישה כ"מאהבת" שעמה חי "חיים כפולים".
המנוח לא העתיק את מגוריו לחיקה של אותה אישה בקביעות, אלא חלק את זמנו בין אשתו ובנותיו ובין ביתה של המאהבת, ובכל השנים הארוכות שבהן ניהל עמה קשר בחר מרצון שלא לנהל הליכי פירוד או גירושין מאשתו.
בית המשפט קבע: הנישואים לא רוקנו מתוכן
על כל אלה התווספה משוכה נוספת: חוק הירושה מגדיר באופן פשוט ואפילו לאקוני כי זכות הירושה של בן זוג נשי היא מחצית מהעיזבון, אולם החוק כולל סעיף נפרד שמגדיר את זכות הירושה של בני זוג שאינם נשואים וקובע כי אחד התנאים לכך הוא שאף אחד מהם (המנוח או בת הזוג) לא היו נשואים לאחר במועד הפטירה. כיוון שהמנוח היה נשוי לאשתו, הרי שאותה מאהבת איננה יכולה לרשת אותו ועל כן פסק הדין דחה את טענותיה של המאהבת וחייב אותה בתשלום הוצאות משפט לאלמנה ולבנות.
עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן ממשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחים בענייני משפחה וירושה, מסבירים כי פסק הדין עומד בהלימה עם הגישה השיפוטית שנקבעה ע"י בית המשפט העליון לפיה המבחן הפורמאלי הוא הקובע. בנוסף, בית המשפט עשה מלאכה יסודית ולמרות שלא היה בכך צורך מהותי, נכנס לעובי הקורה כדי לבדוק את שאלת זכות בת הזוג גם לפי המבחן המהותי והגיע לאותה תוצאה.
לכל זה הצטרף התנאי הברור שקבוע בחוק הירושה לפיו זכות הירושה של בת זוג לא נשואה כפופה לכך שלא היא ולא המנוח היו נשואים לאחר/ת בזמן הפטירה. גם הפעם, מסבירים עורכי הדין פרידנברג והופמן, ניתן להסיק כי אם היה המנוח מקפיד בתקופת חייו לתכנן את ההורשה ולערוך צוואה מסודרת - ההליכים ועוגמת הנפש היו נמנעים מראש.