כבר יותר משנה שכולנו באבל. כל יום, שעה, דקה, ושניה, אנחנו כורעים תחת הכאב שלא מרפה, כאב על אלה שנרצחו ונפלו במהלך המערכה, ועל הנופלים הטריים, שמתווספים כל יום, ורגבי האדמה עדיין מכסים את קברם.
כבר יותר משנה שאין לנפש שלנו מרגוע. כשגם ברגעים היותר שמחים של לידת תינוק, חתונה, או סתם יום הולדת, בתחתית המוח כלואים 101 החטופים שנמצאים במנהרות המחניקות מעבר לגדר בעזה, החיים ששורדים בקושי והמתים שעדיין לא מצאו את המנוחה הנכונה.
שני תאריכים נצרבו לנו בנשמה בעקבות הזוועות ההן. ה-7 באוקטובר, התאריך הלועזי של מתקפת הרוע הרצחנית, שהוכיחה גם למאמינים ברוח האדם ובמעלתו על החיה, שיש רוע בעולם, והוא אנושי, ואפל וחסר גבולות. ושמחת תורה, חג של שירה והיה נקודת המוצא לגלי לוויות שבאו זה אחר זה אחר זה.
העם הזה, החבוט והמוכה, שמנסה בכל כוחו לעמוד על רגליו שוב, ולבנות את האמון בצבא ובמוסדות השלטון שנעלמו בעת המצוקה הכי גדולה שלו, נאלץ היום להתאבל בכוח, כי מישהו הוריד עליו הנחיה מלמעלה. ומי שמבין קצת בשכול, יודע שלתהליך הזה יש חוקים וקצב משלו, ולא יעזור אם מישהו יכריח, או ינגן ברקע רקוויאם בלופים אינסופיים כדי להכניס את כולנו לאווירה.
יום האבל הלאומי שמתקיים היום, הוא עוד סמל לניתוק בין השלטון לציבור, בין הממשלה לאזרחיה. לא ממש ברור מה היה דחוף להעביר החלטת ממשלה ב-13 באוקטובר, שבוע אחרי ציון התאריך הלועזי, שקרע לנו את מה שנשאר מהלב לחתיכות קטנות.
החלטה מספר 1525, שקבעה את כ"ה בתשרי כיום אבל לאומי, עם כל הפרוטוקול הנלווה: דגל שיורד לחצי התורן עד צאת החמה, טקסי זיכרון ממלכתיים נפרדים לאזרחים שנרצחו ולחיילים שנפלו, שיעורים מיוחדים במוסדות הלימוד והיחידות הצבאיות, וכמובן שההחלטה כללה גם את מירי רגב. כי אין טקס ממלכתי בלעדיה.
ההתעקשות לקיים את יום האבל הזה, היא בלתי נתפסת. הזיכרון הקולקטיבי נקבע בתאריך הלועזי של האסון ובו, נזכיר למי ששכח, היו שני טקסי זכרון, אחד מהם ממלכתי. לא הספיקו הריבים, המדנים, כיפופי הידיים, והדם הרע שזרם לכל עבר, בוויכוחים מתי ישודר איזה טקס, האם משפחות שכולות ישתתפו או לא, ואיזה אומנים יופיעו ואיפה? צריך עוד סיבוב כזה?
נכון שאנחנו במדינה יהודית וככזו, נגזר עלינו להשתמש בלוח העברי, אבל לא בכל מחיר ולא בכפיה. ה-6 באוקטובר נחרת לנצח כיום הזכרון למלחמת יום כיפור, ולא רק בגלל שביום כיפור אי אפשר לקיים טקסים ממלכתיים, כמו שבשמחת תורה זה לא אפשרי. את זכרון האזעקה בשתיים בצהריים, לא יצליחו למחות או להזיז. זאת תהיה לנצח מלחמת יום כיפור, כמו שטבח ה-7 באוקטובר יישאר כזה. אותו הדבר עם רצח רבין. לנצח יהיה שמו קשור ב-4 בנובמבר.
עייפנו. אנחנו לא זקוקים לימי אבל שמוצנחים עלינו מלמעלה, כי כשהם לא פורצים לנו מתוך הנפש, אין להם שום ערך, ואין להם תכלית. תראו מה קורה היום מסביבכם: העסקים והחנויות פתוחים, בתי הקפה והמסעדות עובדים כרגיל. אז גם אם מירי רגב תשיר היום את התקווה ברחבת הכנסת, זה לא ישנה את התחושה שהכריחו אותנו להתאבל בהחלטת ממשלה, ואת העובדה שהעם הזה יודע טוב ממנהיגיו איך להביע את הכאב שלו.