המטה לביטחון לאומי נוהג לנפק אזהרות מסע לאלה המתכוונים לנסוע לחו"ל. זה נע על המנעד שבין "לנקוט באמצעי זהירות מוגברים" לבין "להימנע מהגעה". להבנתי, כדאי להנפיק בימים אלה גם אזהרות מסע תרבותיות. לא כדי למנוע הגעה, חלילה, אלא כדי שהנוסע יצטייד מראש במטען רוחני וחוסן נפשי מספקים להתמודדות עם תופעת האנטישמיות הגואה בעולם.
הצורך הזה התחדד אצלי כשחזרתי לאחרונה ממסע הרצאות בארה"ב, בקרב קהילות יהודיות ובקרב ישראלים-אמריקנים, ובו נדהמתי לגלות את עומק השנאה ליהודים, לציונים ולישראל - בימים אלה בכלל ובאקדמיה בפרט.
נושא המאבק באנטישמיות לא חדש עבורי וכך גם ההיכרות עם הקהילות היהודיות בצפון אמריקה. אלה נושאים שאני עוסקת בהם שנים, אבל ממדי התופעות של אנטישמיות ואנטי-ישראליות - לבושה המתחדש של האנטישמיות הישנה - והאופן שבו הן מחלחלות, באופן סמוי ועקבי, לעוד ועוד שכבות וקהלים, היכה בי בעוצמה.
אירוע אחד עיצב מחדש את התודעה שלי. היה זה מפגש עם שתי נשים מרשימות, אם ובת, פרופ' ויויאן ק. בארת' ופרופ' קירה סטיין, בעלות רזומה נכבד כל אחת, הן בהיבט המקצועי והן בהיבט הציבורי.
דמותה של בארת', בת 80, נגעה במיוחד לליבי. היא מרצה מוערכת במחלקה לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בביה"ס לרפואה באוניברסיטת UCLA היוקרתית בלוס אנג'לס קליפורניה, אחת מאוניברסיטאות המחקר הנחשבות ביותר בארה"ב, שהתמחתה במשך שנים בנוירו-פסיכיאטריה וצברה מוניטין רב בתחומה. היא גם המייסדת והמנהלת של "המרכז לחיי נשים" של בית החולים הנוירו-פסיכיאטרי ב-UCLA. בין יתר פרסומיה הרבים היא חיברה את המדריך הקליני לבריאות הנפש של נשים. בארת' זכתה בפרסים רבים ובאותות הוקרה והוכרה על ידי עמיתיה כאחת מהרופאות הטובות ביותר באמריקה.
ואף על פי כן, בשנה האחרונה סטודנטים רבים החליטו להחרים אותה ולא להשתתף בהרצאותיה. נשמעו נגדה טענות כי היא מערבת "תכנים ציוניים" בהרצאותיה, ולכן אינם יכולים ללמוד אצלה. לרוע המזל, חלקם היו יהודים. פרופ' בארת' נטשה את האקדמיה באכזבה וחזרה להתמקד בפרקטיקה הפרטית שלה. אך העלבון היה צורב. הוא הוליך אותה לחקור את הנושא לעומק והממצאים שלה צמררו אותי - כ-30 מרצים יהודיים באוניברסיטת UCLA לבדה, כך התברר, הושעו בדרך זו אחרת בשל אירועים אנטישמיים והיו יעד להתקפות מבישות מצד סטודנטים ומרצים עמיתים.
איש לא שאל לסיבת ההתפטרות
פרופ' בארת' היא לא היחידה. כמוה יש רבים מאנשי הסגל והסטודנטים באוניברסיטאות המובילות בארה"ב - קולומביה, ייל וכמובן ברקלי, ערש לידתה של הרדיקליות בארה"ב. כך גם בתה, פרופ' סטיין, המכהנת כיו"ר ה- JFrg ב-UCLA (קהילה של סגל אקדמי, חוקרים לאחר הדוקטורט ועובדים, יהודים ולא יהודים כאחד, שמחויבים לתמיכה בקהילה היהודית בקמפוס). היא מושעית כבר קרוב לחצי שנה בעקבות התנגדויות לפעילותה בקמפוס ולעמידתה מול שלטונות האוניברסיטה נגד אנטישמיות. פעילות זו כללה גם קריאה לקהילה היהודית בלוס אנג'לס ללחוץ על נציגי האוניברסיטה להתייחס לאנטישמיות ברצינות רבה יותר ולהחיל את החוק והקוד האתי הנוגע לסיוע ליהודים לחוש בטוחים בקמפוס.
לאורך הפגישה עם נשים מופלאות אלה, הרגשתי את עוצמת הכאב, העצב והאכזבה שהן חשות מהפגיעה המקצועית והאישית בהן. "לא כך פרופסורית מוערכת צריכה לסיים את עבודתה", אמרה לי פרופ' בארת' בדמעות וסיפרה כי מה שהכי כאב לה הייתה העובדה שהודו לה, אך איש לא שאל אותה מדוע ולמה היא הגישה את מכתב ההתפטרות. אף אחד. לא מסגל האוניברסיטה וגם לא מקרב הקולגות.
כשהקשתי מדוע דווקא בבתי הספר לרפואה בולטים יותר קולות אמיצים הלוקחים אחריות, ענו לי השתיים: "אנשים פחות חוששים למקור הכנסה. לרבים יש קליניקות פרטיות, לצד יזמויות נוספות, וזה חלק מהביטחון התעסוקתי - מה שיכול להסביר".
רשימת המרצים והמדענים היהודיים עם סיפור דומה היא ארוכה. פרופ' ניר הופטמן, מומחה להרדמה אף הוא מ-UCLA, שעובד באוניברסיטה כבר 22 שנים, שיתף בפגישה עימו לא מזמן כי מאז שהחלו ההפגנות בקמפוס הוא כמעט ולא נגע במחקר, אלא עסוק במלחמת הישרדות ציבורית שהוא מוביל על הקיום שלו כיהודי. הוא גם מסייע לסטודנטים יהודים בקמפוס היוקרתי שהדלת נסגרת בפניהם.
לאחרונה גם התוודעתי לפועלה של פרופ' הדי ולד, מומחית ברפואת משפחה מאוניברסיטת בראון שברוד איילנד, שחקרה מאות מקרים של אנטישמיות במקצועות הרפואה בארה"ב, כולל נתונים וסטטיסטיקות, חוויות אישיות מתועדות ועוד. היא פרסמה את ממצאיה המדהימים במאמר, שנכתב יחד עם ד"ר סטיבן רות' מהמחלקה להרדמה של אוניברסיטת אילינוי, ונכלל בכתב העת הנחשב The American Journal of Medicine. הוא קובע כי מאז השבעה באוקטובר חלה עלייה דרמטית באירועים אנטישמיים בפקולטות לרפואה בשנה האחרונה, לרבות שימוש באמירות וביטויים שמהדהדים את הרטוריקה הנאצית. המאמר הוא כתב אשמה חריף ונוקב כנגד הממסד האקדמי-רפואי בארה"ב על שאפשר את הפגיעה במרצים ובמרצות היהודיים.
השימוש ברטוריקה נאצית לא הפתיע את הרב אברהם קופר, סגן מנהל מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס, המכיר את התופעה מקרוב. המרכז, שהוא אחד מהארגונים המובילים בעולם במאבק באנטישמיות, מקדם את לימודי השואה והנחלת לקחיה כדי להבטיח שהדור הצעיר יבין את זוועות השואה ויעמוד על סכנות האנטישמיות.
לאתר מחברת המאמר לחצו כאן
קולן של פרופ' בורת, פרופ' סטיין וד"ר ולד הוא חשוב גם מפני שהוא קול נשי. כפי שאני מראה בספרי "עכשיו תורך" (שיצא לאחרונה לאור באנגלית, תחת הכותרת "Iconic Jewish Women"), נשים תמיד עמדו בקו החזית של המאבק באנטישמיות ושנאת היהודים - מהנביאות מרים ודבורה, אסתר המלכה דרך המשוררות פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה וגרייס אגילר ועד אנה פרנק, גולדה מאיר והשופטת רות ביידר גינסבורג. לאורך ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, נשים הביעו קולות של התנגדות לאנטישמיות ועודדו אחרים לפעול נגדה.
זה רלוונטי גם לימינו. מחקרים רבים, כמו גם הניסיון לאורך השנים, מלמדים כי תיווך של קולות מגוונים, ובמיוחד של נשים שהן דמויות מוכרות, מעוררות השראה ואהודות, מסייע בהתמודדות עם גילויי האנטישמיות. זו גם התובנה של הרב קופר הסבור כי יש לעשות שימוש בדמויות מוכרות, מקשת רב-תרבותית של שיוכים וזהויות, כדי לספר את הסיפור שלנו.
זה הזמן אפוא לרתום דמויות נשים מהעבר ומההווה למאבק באנטישמיות. במיוחד חשוב להציג את המגוון התרבותי, החברתי והגיאוגרפי של ישראל, שנתפסת באופן מעוות כאומה פריבילגית, "לבנה" וכוחנית. כל מאמץ ולו הקטן ביותר יכול לעזור - מאמרים בעיתונות, הופעה בתקשורת (במיוחד בכלי תקשורת בארה"ב), פעילות ברשתות החברתיות, התארגנות ציבורית, הפצת קול קורא, פרסום מחקרים ועוד.
הגיע הזמן שממשלת ישראל תגדיר את המאבק באנטישמיות כולל ההיבטים האנטי ציוניים והאנטי ישראליים כיעד לאומי מרכזי, ותכלול זאת במדיניות החוץ ותשתף פעולה עם הארגונים היהודיים, הקהילות והפדרציות היהודיות בתפוצות בניסיון להתמודד עם התופעה המסוכנת, תוך שילוב של הקול הנשי החשוב והמשפיע.
הכותבת היא אשת ציבור, ח"כ לשעבר, סופרת, מרצה ומייסדת המיזם החברתי-טכנולוגי BLNG ליצירת מסע אישי חוויתי של זהות ושייכות. עד לאחרונה עמדה בראש המועצה הישראלית לקולנוע. מייסדת פורום "120 מנהיגות מחברות", המקדם אחדות, אמון הנובע משיח של ריבוי דעות, קולות ויוזמות לבניית העתיד שאחרי המחלוקת