לגלית ולדמן ממעלות יש שישה בנים ששרתו כקצינים. את אחד מהם, רס"ן אריאל בן משה, מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, איבדה בקרב ב-7 באוקטובר. היום שוחחתי איתה בשידור ברדיו והדברים הבהירים שלה, היו בעיני זיקוק המשבר שבו אנחנו נמצאים.
"דרך ארץ קדמה להכל", אמרה לי, "אפשר היה לנהל הכל אחרת. זאת לא הדרך לעשות את זה. צריך לזכור שלגלנט יש זכויות כלוחם ומפקד, ואף אחד מאיתנו לא רוצה רמטכ"ל או ראש שב"כ מקרטעים. אני דואגת".
בואו נודה על האמת, אין באירוע הזה מנצחים. גם אלה שהסתובבו היום מבסוטים מהמתנה הכפולה שקיבלו בפחות מ-24 שעות - חילופי שר ביטחון ונשיא אמריקאי.
כולנו הפסדנו. המשבר של פיטורי גלנט, יכול היה להתנהל אחרת, במקצועיות, רגישות והקטנת נזקים, או כמו שהיא כינתה את זה, ב"דרך ארץ", התנהגות מוסרית, מנומסת ומכבדת. ולצערנו זה לא קרה, שוב.
ונתחיל מהבסיס. לראש ממשלה מותר לפטר כל שר, גם שר ביטחון. השאלה היא איך ומתי. גלנט ונתניהו לא הסתדרו הרבה לפני ה-7 באוקטובר והוא תכנן "לזרוק אותו", בלשונה של ורדה רזיאל ז'קונט, וכמעט הצליח, בעיצומה של הרפורמה המשפטית. אז הוא עשה את זה באופן שגוי וגם הפעם חזר בדיוק על אותה הטעות.
העיתוי שבחר נתניהו צורם ובעייתי. גלנט אולי לא שר הביטחון הטוב ביותר שהיה בתולדות ישראל, ובוודאי שניתן למתוח עליו ביקורת. נתניהו יכול היה להיפטר ממנו ב-8 באוקטובר, ובכל זאת הוא בחר להשאיר אותו בתפקיד במשך יותר משנה מפרוץ המלחמה.
הבחירה להחליף אותו דווקא עכשיו, אחרי שורת הישגים גדולים בשדה הקרב ובתודעת ההרתעה, הופכת אותה ללא עניינית. כשברקע תלוי "חוק ההשתמטות", ו"חוק המעונות", גם אם נתניהו יאמר אלף פעמים, וכנראה בצדק מבחינתו, שגלנט שר ביטחון כושל והם לא מסתדרים, אין פה נראות של עילה אמיתית לפיטורין, אלא קומבינה פוליטית מסריחה בניסיון להכשיר השתמטות. מהלך כזה, אחרי שהמילואימניקים שלא ראו בית שחוקים עד דק, הוא בלתי נסבל.
"משבר" בכלכלה, מוגדר כאירוע חריג, עם פוטנציאל שלילי שמאיים על הארגון, במקרה הזה הארגון הוא המדינה. בטח כשהיא נמצאת עם שבע חזיתות פתוחות. אחד הסעיפים החשובים בתורת ניהול המשברים, הוא הידברות, תיווך של המסרים אל הצד השני, האזרחים, היריבים, הציבור כולו, ומשם ניתן לצעוד הישר לקלישאה הבלתי נסבלת אבל המוכחת - להפיק לקחים להפוך אותו להזדמנות. ולזה התכוונה ולדמן, להידברות שלא היתה ויכולה היתה לשנות את כל התמונה.
להפיל פצצת פיטורים כזאת, בלי יצירת תשתית הסברתית סבירה ובעיתוי אומלל, גורמת לכאוס ופירוד בעם שגם ככה מודבק ברוק. יגידו מפגיני ה"רק לא ביבי", זאת דרכו של רוה"מ, הוא לא יודע אחרת. בינינו, גם הם לא מוכנים למצוא אלטרנטיבה להפגנות שלא עובדות.
נתניהו כבר למד שהטלת פצצות כאלה פוצעת אותו ואת העם, ע"ע הרפורמה המשפטית. הרי יש כמעט קונצנזוס שמערכת המשפט שלנו זקוקה לניעור רציני, אבל הדרך שבה ניסתה הממשלה לכפות אותה על העם, גרמה לנזקים בלתי הפיכים, שהביאו עלינו גם את האסון הנורא.
ואם זה לא עבד אז, זה גם לא יעבוד עכשיו. לחילופין, נתניהו יכול היה להודיע בנאום לאומה, שמחליפו של גלנט יהיה כ"ץ ובחודש הקרוב הם יעשו חפיפה צמודה והכרחית. לא צריך להיות צ'רצ'יל כדי להניח שגם אחריה לא בטוח שישחה בחומר כמו שצריך. לתת לשר הכי חשוב בממשלה יומיים חפיפה עם קודמו, אם בכלל, מכניס עם שלם לפאניקה, בעיקר את בני המשפחה של המשרתים.
ובואו נדבר רגע על ישראל כ"ץ, שלוקח כאן את הסיכון של חייו. מה עבר לו בראש כשהסכים לקבל על עצמו את התפקיד בעיצומה של מלחמה אינטנסיבית וארוכה שלא ידענו כמוה? מאיפה העוז? יכול להיות שבעת שירותו בצבא כלוחם בשנות ה-70 היה חייל מצטיין ואחר כך גם שר תחבורה מעולה, אבל המרחק בין תחבורה לניהול מערכה כל כך מורכבת, יותר גדול מהמרחק של טיל שיוצא מטהרן לתל אביב בריבוע.
יודע כל מי שנכנס לתפקיד ראש של ארגון גדול במגזר העסקי, בטח בתחום שבו לא עסק קודם, שצפויות לו טעויות של טירון. בשגרה, אין בעיה. תמיד נותנים למנכ"ל הנכנס 100 ימי חסד. לכ"ץ לא תהיה שניה אחת. כל טעות מזערית עלולה לעלות בחיי אדם ואפילו להביא להפלת הממשלה. ומי יישא באשמה הנוראית? הוא, והוא בלבד, כמי שעומד בראש המערכת.
ניסיון למצוא בכל זאת זוכים בתוך הסמטוחה הזאת, מצביע לכיוון מנהיגי המפלגות החרדיות, בדגש על גולדקנופף וגפני. בסופו של דבר הם פיטרו שר ביטחון בישראל. אלמלא היו מציבים אולטימטום קשוח להצבעה על חוק המעונות שידחה את חוק ההשתמטות, ייתכן שנתניהו היה ממתין לשעת כושר טובה יותר גם מבחינה צבאית. הניצחון היה בשם התורה, כביכול, אבל הם בגדו בערכיה. במו ידיהם עקרו עוד יסוד בדרך לחורבן הבית והמדינה וזרו פירוד, שנאה, ועברו על ערך "דרך ארץ קדמה לתורה".
אז כולנו פה ב"לוז-לוז סיטואיישן". אין מנצחים. בעצם, אולי יש מנצח אחד. קוראים לו גדעון סער והוא ניצל מתפקיד שיכול היה להרוס לו את הקריירה. במקום, הוא קיבל את הג'וב החלומי, יחסית, של שר החוץ. הרבה יותר קל לאתגר את מזכ"ל האו"ם, או לנזוף בנשיא צרפת, מלשלוח חיילים אל מותם.