מקסימיליאן קרל וובר היה סוציולוג, היסטוריון וכלכלן שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, רעיונותיו היוו את הבסיס לתפיסות המשפיעות ביותר על החברה הגרמנית.
וובר טען כי הצמיחה הכלכלית של האימפריה הפרוסית קשורה למוסר העבודה הפרוטסטנטי והראה, במספרים ובמפות, איך ההתפתחות הכלכלית היתה קשורה באופן אדוק להפצת הפרוטסטנטיות ואיך מחוזות קתולים בגרמניה נותרו מאחור.
הנתונים שוובר השתמש בהם עדיין נכונים. "הנס הכלכלי הפרוטסטנטי" היה ניכר מאוד בכלכלה הגרמנית ובכל העולם התפעלו ממוסר העבודה הגרמני/פרוטסטנטי.
ואולם, ב-2007 צוות חוקרים מאוניברסיטת מינכן, סשה בקר ולודגר ווסמן, חקרו את הנחת המוצא הזו וגילו הסבר אחר לחלוטין לצמיחה הגרמנית.
בעבר רק הכמרים הקתולים היו יכולים לקרוא את כתבי הקודש כדי שיהיה להם כוח מול קהילת המאמינים שלהם. הפרוטסטנטים, חברי ענף בנצרות שנוצר כדי להתנגד לשחיתות של הכנסיה הקתולית, עודדו את המאמינים שלהם לקרוא את ספרי הקודש בעצמם. זה איפשר להמונים ללמוד קרוא וכתוב ולפתח את היכולות הקוגניטיביות שלהם מגיל צעיר.
זה, ולא "מוסר העבודה", היווה את היתרון הכלכלי האמיתי של הפרוטסטנטים על פני הקתולים.
כשאתה משכיל יותר, אתה יכול להיות חדשני יותר ולהפוך ליעיל יותר. כשאתה לומד מספרים, אתה יכול ללמוד מהעבר, ללמוד על דרכי עבודה יעילות מרחבי העולם ולפתוח את הראש שלך להמצאות וחידושים שיעזרו לך לפתח את החקלאות, רפואה, תשתיות, חינוך ובעצם הכל באזורך ומסביבך.
לפי ווסמן ובקר ראו ש"הפער כולו בצמיחה הכלכלית הפרוטסטנטית קשורה באופן ישיר להשכלה" (אל תגלו לאף אחד - אבל זו גם סיבה ל"ג'ניוס היהודי").
זה לא שהגרמנים פרחו בגלל שהם עבדו יותר. הם פרחו בגלל שהם עבדו חכם יותר.
היום בגרמניה קיימת דאגה אמיתית מחוסר הרצון של הצעירים לעבוד הרבה כמו הוריהם.
הגרמני הממוצע עבד 1,343 שעות בשנה שעברה, פחות מכל אזרח של כל מדינה אחרת ב-OECD. הגרמני גם לקח 19.4 ימי מחלה בשנה - שיא כל הזמנים. ולפי המנהלים הגרמנים נראה שהדור החדש "דוחה" את "מוסר העבודה הפרוטסטנטי" שכאמור "היווה את התשתית האנושית לנס הכלכלי הגרמני שבא אחרי מלחמת העולם השנייה".
"הדורות הצעירים לא מחויבים למוסר העבודה הפרוטסטנטי כמו הוריהם", אמרה מארגרטה שטיינרוקה, הסופרת הגרמניה שכתבה את הספר "לעבוד פחות, לחיות יותר" לדויטשה וולה. "אז הם אומרים להוריהם וגם למנהיגים: סורי, אנחנו לא מוכנים לעשות את זה יותר".
כמו אנשי מקצוע רבים אחרים - היא מגלה הבנה לרצון של הדורות החדשים להימנע מכל המחלות שאפיינו את הדורות הקודמים: שחיקה, תאי משפחה מפורקים ואפילו משבר האקלים.
כמובן שהבוסים מהדורות הישנים תולשים את השערות המאפירות והבודדות מראשם בגלל המאבק הבין-דורי הזה. "אנשים בצרפת, באיטליה ובכלל, עובדים הרבה יותר מאשר אנחנו", התלונן כריסטיאן לינדר, שר האוצר הגרמני שחשף תוכנית הטבות מס שתגרום לגרמנים "להתאהב בחדש בעבודה מרובה".
חוסר רצון של הגרמנים הצעירים לעבוד הוא כנראה לא הבעיה הכי גדולה בשוק הגדול באירופה. נראה שיש בעיות הרבה יותר מבניות בכלכלה הגרמנית.
מאז סוף מלחמת העולם השנייה נראה היה שלגרמניה יש מודל מובחר יותר של קפיטליזם שעובד טוב יותר מהקפיטליזם האנגלו-סקסי. המודל התבסס על כוח עבודה מיומן ויציב, הסכמי מימון יציבים בין עסקים לבנקים, הסכמי עבודה יציבים ופוריים בין איגודים למעסיקים, מערכת חינוך גבוה שמשתלבת עם צרכי השוק ורשת רחבה של חברות בינוניות, בדרך כלל בבעלות משפחתית, לצד חברות ענק שמחויבת לייצור בגרמניה.
חברות גרמניות יצרו עידן רווחי במשך יותר משישה עשורים. אבל הגרמנים הפכו לקורבנות של ההצלחה שלהם. הם דבקו במודל שלהם והשקיעו מעט מדי בתשתיות שמותאמות יותר לעולם המודרני והדיגיטלי. בספרו של וולפגאנג מונטשאו, "הנס הכלכלי הגרמני - קפוט", הוא מראה, במספרים ונתונים מהתעשייה ומערכת החינוך הגרמנית, שהמדינה - הכלכלה הגדולה באירופה - עדיין חיה בעולם "אנלוגי" ומפגרת מאחורי רוב אירופה בלימודי המדע, טכנולוגי, הנדסה ומתמטיקה.
כתוצאה מכך, לגרמנים יש הרבה פחות סטארטאפים וחברות שעוסקות ב"מקצועות העתיד" מאשר בבריטניה או בארה"ב. למשל, מספר הסטרטאפים ל-AI בארה"ב הוא 5.22 ל-100,000 תושבים. בגרמניה רק 1.9.
אז האם הגרמנים הצעירים צריכים להתחיל לעבוד יותר כדי לחזור להיות הכלכלה שהיו? ייתכן הדור הצעיר צודק וכרגע הוא צריך לעבוד פחות אבל בצורה יעילה יותר. בעצם, לחזור לעקרונות העבודה הפרוטסטנטים האמיתיים. ייתכן שהמשבר הזה יעלה לשלטון את הימין הקיצוני. וזו כבר תהיה טעות היסטורית נוספת של הגרמנים.
לודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף האוסטרי המפורסם, סיפר ש"הרעיונות הכי טובים שלי הגיעו בזמן שקילפתי תפוח אדמה". הממציא הדגול, תומאס אדיסון היה הולך לנמנמם על ספה עם כדור ברזל ביד - כדי שהכדור יפול, יעשה רעש ויעיר אותו. אדיסון היה רושם מיד את הרעיון שצץ לו ברגעים שבין שינה לערות.
אלברט איינשטיין ודניאל כהנמן דיברו הרבה על כך שהרעיונות הטובים ביותר שלהם הגיעו בזמן הליכות בטבע. ג'ון קליז, הקומיקאי הבריטי, אמר שהפאנצ'ים הכי טובים של מונטי פייתון הגיעו בזמן שכולם ישבו לארוחת צהריים ביחד.
ייתכן מאוד שהסיפור הוא לא לעבוד יותר, אלא לעבוד חכם יותר. לעבוד פחות, ללמוד יותר, לעצור את המרדף ולהבין, קודם כל, לאן רוצים להגיע. עבודה לשם עבודה לא תיקח אף אחד לשום מקום.