שמי שניר, אני מתגורר בפתח תקווה, אני בחור רגיל ופשוט, איש חינוך, אמן פלסטלינה, יש לי תואר בחינוך, תואר בעיצוב מטעם האקדמיה לעיצוב ויצו בחיפה, אני בוגר מכון מנדל למנהיגות בנגב, איש משכיל, איש ספר ותמיד שואף להצליח ולעשות כמה שיותר, להתקדם, להתפתח וכן, גם לחיות חיים נוחים יותר.
לפני כשבע שנים התגרשתי ואפשר לומר שהגירושין העמידו אותי בסיטואציה לא פשוטה מבחינה כלכלית, גם כי ההוצאות גדלו אבל ההכנסות לא וגם כי מורכבות עם הילדים שלי שהם ילדים על הרצף ועברו חוויות לא פשוטות גם בעקבות הגירושין וגם בגלל סיבות אחרות סיבכו עוד יותר את ההתמודדות הכלכלית שלי.
מאז עברו הרבה מים בירדן, עזבתי את הדרום ועברתי למרכז ואנסה להתמקד בתקופה האחרונה.
כשהגעתי לפתח תקווה ב-2020 מהדרום זה היה בתקופת הקורונה, עבודה כמעט לא היתה ומצאתי את עצמי גר אצל אחותי וללא עבודה מלבד תומך הוראה בבית ספר קרוב לביתה, מה שגרם להידרדרות הכלכלית שלי להתעצם.
חיים של גבר גרוש ללא הורים ותמיכה
אז למעשה הבנתי שזה תלוי רק בי. אם אני רוצה לצאת מהמצב הזה אני צריך לחשוב מחוץ לקופסא ולהמציא את עצמי מחדש והתחלתי לעבוד בלחשוב ובליצור לעצמי מקומות הכנסה בידיעה שאני צריך להרוויח יותר משאני מוציא.
זה קשה כי החיים של גבר גרוש ללא הורים וללא תמיכה אינם פשוטים. מזונות, שכירות, הלוואות, אשראי והחיים עצמם לא הצטמצמו אלא גדלו.
וכך מצאתי את עצמי עובד בכמה עבודות. בבקרים הייתי מורה, כמעט במשרה מלאה, בערבים עבדתי בחוגי הפלסטלינה שלי לילדים וכשלא היו חוגים עבדתי כפקח בחברת אבטחה כולל בסופי השבוע כשהילדים לא היו אצלי ובעבר אף עבדתי כפרילנס כמבקר ספרים בגלובס תרבות.
הרוטינה הזו, הקשוחה, נמשכת גם כיום כשלעבודתי החינוכית הוספתי חינוך כיתה שזה הרבה יותר עבודה מכל בחינה שהיא וגם רכז תקשוב בית ספרי שמוסיפים לי הכנסה ומגדילים לי את המשרה.
אני עובד כך כבר 4 שנים, ללא מנוחה, ללא הפסקה.
ההתנהלות הזו, לא היטיבה עם בריאותי אבל עזרה לי לאט לאט לצאת מהמצב הכלכלי הקשוח שלי ולייצר לעצמי הכנסה יציבה שהוציאה אותי מהמינוס וגרמה לי לחיות חיים קצת יותר נוחים.
נוחים? לכאורה, אני לא באמת יכול לצאת לחופשה או לנוח.
אמנם אני בפלוס אבל העובדה שלפני שהתחלתי לעבוד כך בצורה כזו כמעט מצאתי את עצמי ברחוב (היו כמה ימים שגררתי את עצמי עם אוהל בפארק הירקון בחיפוש אחר מקום לישון עד שחבר עזר לי וישנתי בביתו עד שדברים הסתדרו) גרמו לי לחיות בתחושה שאני כל הזמן נמצא במן מאבק הישרדותי.
זה לא קל אבל נדרתי לעצמי שאני למינוס ולמאבק כזה לא אחזור, יהיה מה שיהיה ואעשה כל מה שיידרש כולל הכל על מנת שלא אחזור למצב שהייתי בו.
אבל קשה להתנתק מהתחושה הזו שאתה נאבק בהישרדות יומיומית, זה כבר פסיכולוגי כי זה נמצא בתודעה שלך. לכן אני ויתרתי על רכב כי זה מותרות עבורי למרות שמבחינה כלכלית אני יכול היום לרכוש אחד אבל האחזקה והדלק עלו כמו כל דבר כאן בשנה האחרונה ולמעשה על זה אני רוצה לדבר.
אחרי שנים שבהן טיפסתי וטיפסתי והמצאתי את עצמי מחדש אני מוצא את עצמי שוב באוברדרפט כל חודש. איך זה ייתכן? הרי אני עובד ללא הפסקה ועכשיו בנוסף לכל העבודות שכבר סיפרתי אני מתחיל לעבוד בצהרון פעם בשבוע עם סדנאות הפלסטלינה שלי ולהביא עוד קצת כסף, כלומר אני מייצר לעצמי עוד הכנסה. אבל יוקר המחיה כאן גרם להוצאות הקבועות שלי לגדול בכמעט 2,000 שקלים.
הכל כאן התייקר, הסופרמרקטים התייקרו, התחבורה הציבורית התייקרה ותתייקר יותר החל מינואר, כך מספרים.
אני תוהה עם עצמי מה עוד אדם צריך לעשות כדי לא לחיות כאן חיים הישרדותיים, אנשים משכילים, עם יכולות, כמוני, מוצאים את עצמם נאבקים בקיום היומיומי ומתייאשים.
כמה אוכל לסחוב כך, לעבוד בצורה כזו?
אני עוד חי לבד. אני מדמיין לעצמי משפחות שאצלן כל מה שאני עובר זה כפול ואף יותר כי הילדים בבית, אני מדמיין לעצמי משפחות שהאבא במילואים וזה אף קשה יותר.
אני מתאר לעצמי משפחות שרואות איך המשכנתא שהם לקחו בידיעה מחושבת שיוכלו לשלם אותה גדלה להם ומתנפחת בגלל הריבית שמשתנה.
ואני תוהה לעצמי מה הממשלה עושה על מנת לדאוג לאזרחים, איזו תכנית יש בפתח כדי להקל על החיים כאן. אין לי תשובה.
ומכיוון שאין לי תשובה אני אמשיך לחיות כך, לעבוד ולהמציא את עצמי מחדש בידיעה שהמדינה לא תעזור לי, בידיעה שאני רוצה שהילדים שלי יהיו גאים בי ושאני אהיה עבורם השראה, ובתקווה שכל מה שאני עושה יפתח בפני הזדמנויות חדשות.