"החלום האמריקאי", האתוס הלאומי של ארה"ב, הוא מונח שהופיע לראשונה בשנת 1931 בספר "האפוס של אמריקה", ומתאר את ההזדמנות השווה הניתנת לכל אדם בדמוקרטיה להשגת ביטחון כלכלי, נוחות, שגשוג, פרסום ומוביליות חברתית באמצעות עבודה קשה.
עו"ד ענבל משש, מנכ"לית שירות התעסוקה הנכנסת, לא נולדה באמריקה אלא פה, באשקלון, אבל סיפור ההצלחה שלה בנוי מאותן אבני בניין. הילדה הקטנה מהפריפריה שהצליחה לפלס את דרכה בציפורניים ולהגיע לעמדות השפעה ציבוריות, משנות חיים - וכל זה בלי גיבוי, בלי פרוטקציות או קשרים, אלא באמצעות נחישות וחריצות.
היא בת 48, אמא לשניים, נשואה לאבי, אהובה מהתיכון. "גדלתי בעיר פריפריאלית", היא מספרת בראיון ראשון בתפקידה החדש. "אבא עלה ממרוקו ונפטר מסרטן בגיל צעיר. ההורים עבדו בעיריית אשקלון ודרכם למדתי על חשיבותו של שירות ציבורי איכותי. למדתי מהם שעבודה היא לא רק פרנסה, אלא גם שליחות ומפתח למוביליות חברתית וכבוד עצמי. אולי אפילו הייתה הסללה למקום שבו אני נמצאת היום, כי אני רואה את עצמי כ'סיביל סרבנט' לאורך 17 שנות הקריירה שלי".
היא למדה מינהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, ומופיעה בפרסומי המכללה כמישהי "שעשתה את זה", דמות בוגרת המוסד שאליה צריך לשאוף. אחרי שלא מצאה תעסוקה איכותיות באשקלון, חיפשה הזדמנויות בחוץ, התקבלה ליחידת הסמך לעובדים זרים ברשות האוכלוסין, ושילבה לימודי משפטים בקריית אונו תוך כדי העבודה.
"כבר הייתי נשואה עם שני ילדים וזה היה עומס מטורף", היא נזכרת. "מאז שהייתי ילדה היה לי חלום: להיות עו"ד, שתהיה לי תעודה ומקצוע. חוץ מהתמחות שעשיתי בעיריית אשקלון כשיצאתי לחל"ת מהעבודה מעולם לא עסקתי בתחום, וכשהייתי צריכה להחליט אם אני הולכת לעריכת דין או ניהול, בחרתי בניהול".
אחרי חמש שנים ביחידת הסמך, עברה לנהל את מתקן המסתננים ב"קציעות", שם, היא מספרת, למדה איך לעבוד מול גופים: צה"ל, משטרה, שב"כ, ממשלה. "לצערי הרב הייתי הרבה פעמים האישה היחידה בחדר. שבע שנים נסעתי הלוך ושוב, 300 ק"מ ביום. זה היה בימים שההסתננות הייתה בשיאה, 17,000 מסתננים בשנה. עבדנו על הכשרות תרבותיות של העובדים, על התייחסות מכבדת. גם אם צריך להרחיק את האדם, לעשות את זה בחמלה. התמודדנו עם ילדים שהגיעו לבד והיה צריך להעביר לאומנה, לדאוג להם לבגדים, לנעליים ולאוכל".
משם עברה להיות היועצת לשוויון מגדרי של מנכ"ל רשות ההגירה והאוכלוסין, פרופ' שלמה מור-יוסף. בתקופתה 50% מההנהלה הייתה נשית, וגם אבות יצאו בארבע כדי להיות עם הילדים. התחנה הבאה הייתה בתפקיד מטה במנהל האכיפה ברמלה - ואז מונתה לראש מנהל שרים בירושלים. "קבעתי את שיטות ההעסקה, את תנאי הסף לעובדים בסיעוד, בבניין, במלונאות, בתעשייה ובחקלאות, לרבות עובדים פלסטינים. עסקתי בגיוס, הסכמים בילטרליים ותאגידים".
ואז התהפך הכל.
פסע מהטבח
באוגוסט 2023, אחרי שעברו את הבירוקרטיה של ועדת הקבלה, קנו בני הזוג משש בית בהרחבה של קיבוץ זיקים בעוטף עזה. ההחלטה לעבור הייתה קלה. היו להם שם חברים, והיא רק חיכתה לרגע בו תתחבר למציאות של "סתלבט בקיבוץ" - רחוק מהלחץ וקרוב לטבע. כששאלו אותה אם היא לא פוחדת מירי הרקטות, ענתה שבתור אשקלונית היא כבר מורגלת בהפגזות, ומה זה כבר 5% גיהינום לעומת 95% גן עדן.
בספטמבר התחילו לשפץ. נסעו הלוך ושוב, חיכו שהבית יהיה מוכן כדי לעבור לשם. "ב-6 באוקטובר", היא מספרת, "לקחתי את הבנות של אחי לרפת של הקיבוץ. למחרת בבוקר התעוררנו באשקלון עם האזעקות. טיל נפל שני בניינים לידנו. בזיקים היה אירוע מאוד דרמטי: חדירה מהים, מחבלים על הגדרות, ורק כיתת הכוננות של הקיבוץ עצרה אותם. הם היו כפסע מלבצע טבח בקהילה היקרה של הקיבוץ. למזלנו אף אחד בקיבוץ לא נפגע".
"אנחנו רואים שמשהו קורה, מקבלים טלפונים", היא ממשיכה. "בעלי, סא"ל בשירות פעיל, היה באותו בוקר בדרך לרכיבת אופניים ליד בארי. הוא התעכב ושלומי דוידוביץ', חברו הקרוב שגר בקיבוץ גבים וכבר יצא לשם, התקשר ואמר 'אל תצא מהבית, יש ירי'. הוא נהרג במיגונית של מפלסים".
משש כיהנה אז כראש מנהל עובדים זרים ברשות האוכלוסין וההגירה. מהר מאוד היא הבינה שבין החטופים וההרוגים יש לא מעט עובדים מתאילנד, ומתוקף תפקידה כינסה מיד הערכת מצב ופתחה מרכז סיוע בשפה התאילנדית.
"יצאתי עם צוותים לשטח ברגע שהצבא אפשר לנו וסייענו בחילוץ של עובדים למרכז הארץ", היא אומרת. "היו שניים שהיו בטוחים שנחטפו לעזה ונמצאו אחרי כמה ימים בשטח, מסתתרים, בלי אוכל ומים. גם פגשתי את החטופים ששוחרו. עבדתי בצמוד לשגרירות תאילנד, ביקרנו את הפצועים בבתי החולים והשגרירה הפכה לחברה קרובה שלי. יש עוד עשרה חטופים תאילנדים בשבי, ולצערי לא נתנו מספיק פוקוס לאירוע הזה.
"10,000 עובדים עזבו את ישראל והייתה עצירה מוחלטת של נכנסים. בנובמבר כבר טסתי לסרי לנקה כדי לחתום על הסכם בליטרלי להבאת עובדים משם, והיה לי חלק מרכזי בהסכם של ישראל מול ממשלת הודו, תחת המנכ"לים תומר מוסקוביץ' ואייל סיסו. התפיסה היתה שככל שנרחיב את ההסכמים, נוכל להביא הנה יותר ידיים עובדות במקום הפלסטינים".
יש תלונות קשות על המקצועיות של עובדי הבניין מהודו. בתחקיר מיוחד פרסמנו שלחלקם אין מושג בבניה.
"הדרישה לעובדים מהודו הגיעה מהתאחדות הקבלנים, שם אמרו שהם אלה שבונים באיחוד האמירויות. אבל בשלב הזה כבר לא הייתי שם. אז כבר עברתי למשרד התקשורת".
לבנות את הצפון
ניהול של משרד ממשלתי הוא בדרך כלל משרת אמון. שר התקשורת, שלמה קרעי, החליט למנות את משש לתפקיד, למרות שלא הייתה להם היכרות מוקדמת. "שמחתי על ההזדמנות, גם בגלל המסע האישי והקריירה, מהמקום שבו נולדתי, עד לתפקיד של ניהול משרד ממשלתי. הייתי צריכה ללמוד במהירות את התחום, אבל בעיני חשוב הרבה יותר, ואת זה היה לי, ההיכרות עם הזירה הממשלתית, עם השחקנים על המגרש והיכולת לנהל.
"הגעתי בעיצומה של המלחמה, בתקופה מאוד מורכבת, זירת חירום. תרחיש העלטה בצפון היה על השולחן, חשש שרשת החשמל תיפגע ולא תהיה תקשורת. התפקיד שלנו היה לשמור על רציפות תפקודית. עשיתי פרויקט של עיבוי אנרגטי של אתרי קצה סלולאריים, באמצעות מצברים ואגירה אנרגטית, בעלות של 40 מיליון שקל, כדי שהמערכת הסלולארית תמשיך לתפקד.
"הכנסנו את סטארלינק לארץ, מערכת Wifi לוויינית לצפון, ציידנו את כיתות הכוננות בטלפונים לווייניים וחיברנו מקלטים לרשת. סגרנו רשתות נחושת יקרות ומזהמות, קידמנו את הפרטת הדואר והטלתי לראשונה עיצומים בסך 5.5 מיליון שקל על חברות סלולריות שלא פרסו אנטנות משיקולים כלכליים. מאוד נהניתי לעבוד במשרד ולצידו של השר".
ולמרות הקומפלימנטים שהיא מפזרת, אחרי תשעה חודשים בלבד עזבה את התפקיד המאוד בכיר הזה. "זיהיתי הזדמנות חד-פעמית לחזור לתחום התעסוקה, שבו עסקתי לאורך הקריירה שלי, מתפקיד של חוקרת עבודה ועד לראש מנהל עובדים זרים. פעם בשש שנים מתכנסת ועדת האיתור לתפקיד מנכ"ל שירות התעסוקה וזה תפקיד שמאוד רציתי, עמדה שיש לה השפעה על צמצום פערים בחברה הישראלית, וכמי שעשתה את הדרך מהילדות באשקלון, בפריפריה, עברתי את זה על בשרי.
"לצערי לאורך השנים שירות התעסוקה איבד מהאמון בו ואני חושבת שיש בו הון אנושי מעולה, אבל הוא חייב להתחדש, להיות גשר להזדמנויות, להנגיש הכשרה מקצועית איכותית לפריפריה, לספק שירות דיגיטלי לכולם ולחבר בין מבקשי התעסוקה למעסיקים.
"צריך לתת התייחסות מיוחדת למילואימניקים. אנשים יצאו בעל כורחם משוק התעסוקה, חלקם לא רוצים לחזור למקום העבודה ומחפשים שינוי, אחרים איבדו את המשרה שלהם. שירות התעסוקה צריך לגלות גמישות, רלוונטיות, לדעת מתי להיכנס לאירוע ולתת לצפון יחס מיוחד. יש לנו הרבה מאוד מה לעשות שם. אני מאמינה שצריך לייצר שותפות אסטרטגית בין המגזר העסקי והרשות המקומית, ביחד עם הארגונים החברתיים ולבנות תכנית קונקרטית לצפון, עם הכשרות מתאימות והתאמה למאפיינים הדמוגרפיים. החוסן הלאומי שלנו תלוי בזה".
בקרוב אמורה להיכנס מערכת דיגיטלית חדשנים להשמה.
"המערכת, ששר הכלכלה מאוד מאמין בה, תושק בדצמבר. היא תביא את שני הצדדים, ההיצע והביקוש. מצד אחד, המגזר העסקי ישפוך את המשרות הפנויות ומהצד השני, אנחנו נכניס את הדרישה לעבודה. הנתונים יעובדו, יהיה תהליך אבחוני ואחר כך השמתי, ובסופו יחברו בין העובד, התפקיד והמעסיק, כשבדרך יכנסו פרמטרים של משרה מלאה או חלקית, משמרות או עבודה יומית, תחום העיסוק ועוד. על בסיס הדאטה נוכל להחליט באילו הכשרות מקצועיות צריך להשקיע, אילו מסלולי אקדמיה נדרשים, זה אירוע משנה מציאות".
תם עידן ההחתמה בלשכה?
"את מאכזבת אותי שאת עוד שם. כבר שנים שלא חותמים בלשכה, וזה נהדר. ההחתמות עשו עוול לשירות. אנשים לא באים אלינו כדי לחתום, אלא להשתלב בשוק העבודה ולצמצם פערים. אנחנו נהיה ארגון מוביל שישמש גשר להגשמה. ואפשר להגשים. תראי אותי".