נדמה כי בימים אלה, שבהם רבות המחלוקות בעם, קיימת לפחות הסכמה אחת גורפת: חקלאי ישראל - בעיקר בגבולות - מחרפים נפשם וממשיכים לעבוד בכל תנאי, ואין כל ספק שמסירותם ועקשנותם מוערכת. את מחירה הכבד של חריצות זו ראינו בשבועות האחרונים, כששמונה מהם אף שילמו עליה בחייהם.
אבל ההפגזות הממושכות בצפון ובדרום, כמו גם במרכז הארץ, לא מרתיעות את החקלאים. גידול התוצרת הוא לחם חוקם, מדובר בערך, ציוני הלכה למעשה, ומבחינתם אין להם משימה אחרת.
לצערנו, החקלאים מורתעים מאיומים פנימיים נוספים, ואת מה שלא עושים הפגזים שמגיעים מעבר לגבול עלולים לעשות דווקא איומים אלה. בימים שבהם מתבקש מהמדינה לטפח את עבודה חיונית זו, לדאוג לחקלאים שבעצם עבודתם מוכיחים את משימתם הלאומית בגבולות - היא מקיימת תנאים שמקשים ומכבידים עליהם, כזה למשל, הוא האירוע של מחיר המים לחקלאות.
היום יותר מתמיד זה הזמן לתקן עוול מתמשך, להבין את מה שמדינות מתקדמות השכילו להבין וליישם - החקלאות היא לא ענף זניח, מסורתי ומיושן - החקלאות היא העתיד, היא הביטחון של כולנו. בשם הבנה זו דואגות המדינות לחזק אותה בין אם מדובר בהטמעת טכנולוגיה וקידמה, או בהעמדת תנאים נוחים שימשכו אליו את הדורות הבאים.
אבל בישראל כמו בישראל, חרף ההצהרות, בפועל זה לא כך. חמור מכך - כאן עושים את ההפך. על שולחן ועדת השרים לחקיקה והכנסת הונחה באחרונה הצעת חוק המבקשת לתקן עוול מתמשך ולבצע התאמות מתבקשות במחיר המים לחקלאות, כפי שמתקיים במדינות מתקדמות.
כאן המקום להזכיר כי טכנולוגיות ההשקיה המתקדמות ביותר בעולם קיימות בישראל, ויש במה להתגאות - החקלאים צורכים מי קולחים, מים שטופלו וטוהרו ומיועדים לחקלאות, מה שנותן מענה למשק המים לשתייה ולסילוק הביוב ממרכזי האוכלוסייה, וישראל אף מובילה בעולם בהשבת מי קולחים לחקלאות (אחרינו נמצאת ספרד).
ללא פתרון השבת מי הקולחים לחקלאות מדינת ישראל הייתה בבעיה - היות שעלות טיהור המים לשם הזרמתם לים גבוהה הרבה יותר מאשר לספק אותם מטוהרים לחקלאות. אם חקלאי ישראל לא יצרכו מי קולחים שהולכים וגדלים עם גידול האוכלוסייה, תהיה בעיה של זיהום הנחלים המובילים לים נוסף לצורך בהזרמת מי הקולחים המטוהרים לים, נזק שיוביל לזיהום סביבתי.
אלא שנכון להיום החקלאים משלמים על פעולות שהם לא צריכים לשאת בה - הם נושאים גם בעלות הולכת המים וגם בחלק מעלות הטיהור השלישוני; במקום שיפעל כאן עקרון "המזהם ישלם".
כדאי לציין שהחקלאות צורכת למעלה מ־600 מיליון מ"ק מי קולחים בשנה - הצריכה הגבוהה בעולם של מי קולחים באופן יחסי להיקף צריכת המים. החקלאים ויתרו במקביל על הכמות הנ"ל של מים שפירים שמתאימים לשתייה עבור משקי הבית ללא כל תמורה.
בעיה זו מתחדדת באזורים כמו הצפון (כן, דווקא שם) שבהם אין למדינת ישראל תשתיות הולכה ואספקה של מי קולחים מהמרכזים האורבניים. שם, דווקא שם, משלמים החקלאים את מחיר המים היקר כתוצאה מכך שהשימוש באזורים אלה הוא רק של מים שפירים שדומים באיכותם למי שתייה.
ובל נשכח שזאת לצד תוספת של "דמי מים" לעלות ההפקה והאספקה של כל מ"ק מים, מס לכל דבר המושת עליהם על המפיקים הפרטיים שרובם מתרכזים באזור הצפון מזרחי של מדינת ישראל.
החקלאים לא מבקשים הנחה מיוחדת. הם מבקשים היגיון סביר וצדק. כזה שיאפשר להם לעשות בצורה הטובה ביותר את מה שהם עושים יומיום - לדאוג לתוצרת המקומית, לביטחון המזון ולעבודת האדמה והארץ. הם עושים זאת כל עוד הם מסוגלים להחזיק את המשקים ולהתפרנס. מה יקרה כשיסגרו עוד ועוד משקים? כשלא תהיה תוצרת בהיקף הנדרש? כשהדורות הבאים יברחו כיוון שלא משתלם להיות חקלאי? נדמה שכבר למדנו על בשרינו כי מוטב שנסמוך רק על עצמנו.
אבל הבה נהיה אופטימיים. המים הם גורם ייצור הכרחי ועלותם ההגיונית תאפשר לחקלאות המקומית לצמוח, להתפתח ולהתחרות בעולם ותאפשר להוריד את יוקר המחיה ותאפשר להבטיח את בטחון המזון של אזרחי מדינת ישראל . במצב הקיים מחיר המים לחקלאות בישראל הוא גבוה באופן יחסי הרבה יותר מזה שבמדינות OECD אחרות.
אגב, מצב הפוך קיים במחיר המים למשקי הבית - בישראל הוא נמוך באופן יחסי לעולם. ואכן אי אפשר שלא להתייחס למחיר המים למשקי הבית. בימים האחרונים עולות כותרות "המאיימות" כי מחיר המים למשקי הבית יעלה בקרוב. באופן ציני ותמוה היו שבחרו למצוא אשמים מיידיים לאיום זה - החקלאים.
האומנם? החקלאים הישראלים הם השעיר לעזאזל? האם אפשר לטעון שהחקלאים "ייהנו" מתיקון העוול על חשבון אחרים? החלטות רשות המים כנראה ראויות לביקורת. אבל מה שבטוח הוא שהאחרונים שיש להפנות נגדם את החיצים הם מי שראויים להערכה, לחיזוק וכמובן שלתנאים הגיוניים ולצדק כי הם הפתרון לגידול בהיצע מי קולחים.
הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל