אב דמנטי נישל את אשתו השנייה ובתו מירושת ענק, הן טענו נגד הבן ההומו

פסק דין שניתן לאחרונה ע"י השופטת סיגלית אופק מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב עוסק בעיזבון עצום של ברוקר מצליח שעשה חיל וצבר רכוש בהיקף כספי אדיר. בניו של המנוח מנישואיו הראשונים ביקשו לקיים את צוואתו לפיה הם יירשו את עיזבונו ואילו אלמנתו (אשתו השניה) ובתם התנגדו ממספר טענות, העיקרית שבהן - העובדה שהמנוח היה חולה בדמנציה מאובחנת.

האלמנה ובתה אף טענו כי לא סביר שהמנוח יעדיף להוריש חצי מהירושה לבנו המצוי בזוגיות חד מינית שהיתה למורת רוחו של המנוח, במקום לבתו. פסק הדין חשף תנועות כספים של מיליוני דולרים בתוך המשפחה והשית על הצד שהפסיד חיוב בהוצאות משפט גבוהות מאוד.

המנוח, שהיה ברוקר מצליח במיוחד וצבר רכוש רב מאוד, היה אב לשלושה בנים מנישואין הראשונים ולבת נוספת מנישואיו השניים. בצוואתו הראשונה ציווה המנוח את כל רכושו לארבעת ילדיו בחלקים שווים ביניהם.

בצוואה שערך כעבור 10 שנים ציווה את כל רכושו לבתו הצעירה תוך הוראות שנמסרו לה להעברת תשלומים שונים לשאר ילדיו, אך כעבור שנה ערך את צוואתו האחרונה שבה ציווה את כל רכושו הרב לשני בנים בחלקים שווים ביניהם, תוך שכתב בצוואה בפירוש כי הוא בוחר לעשות זאת "מסיבות השמורות עימי" וגם משום שאשתו ובתו כבר קיבלו ממנו בחייו כספים בסך מצטבר של למעלה מ-17 מיליון דולר.

הבנים, שיוצגו על ידי עורך הדין רוברט ליכט פטרן, תבעו לקיים את צוואתו האחרונה של המנוח, בעוד הבת והאלמנה התנגדו לכך ממבחר טענות הקשורות בכשירותו של המנוח לערוך את הצוואה וגם בשל טענות להשפעה בלתי הוגנות ומעורבות של אחד מבניו באשר לצוואה זו.

ההליך המשפטי נמשך כמעט 4 שנים במהלכן התקיימו דיונים רבים בהם גם העידו מספר רב של עדים, כולל עורכי דין שעמם התייעץ המנוח בחייו, ואפילו מנהל ההשקעות של המנוח.

התמונה שהתקבלה היא כי במועד עריכת הצוואה המנוח אכן היה חולה בדמנציה, אולם במועד עריכת הצוואה לא נשללה כשירותו לעשות זאת. בפסק הדין מותח בית המשפט ביקורת על המתנגדות בשל כך שבחרו שלא למנות מומחה רפואי ניטראלי שיחווה דעתו לעניין כשירותו של המנוח לערוך צוואה, אלא בחרו לזמן רופאה שבדקה את המנוח בימי חייו. בנסיבות שכאלה נקבע כי הימנעותן ממינוי מומחה פועלת לחובתן.

העד המרכזי בתיק היה עורך הדין שהכין את הצוואה עבור המנוח. עדותו היתה רחבה ומקיפה ובמסגרת זו הוא העיד שהמנוח התווכח איתו על פרטים ושהוא גם ניסה לשכנע את המנוח שלא להדיר את בנו מהצוואה, אך המנוח התעקש על רצונו וגם הסביר שבמהלך חייו נטלה ממנו אשתו 7,000,000 דולר, ובתו קיבלה ממנו בנוסף 10,000,000 דולר ולכן רצה לתת את היתר לבניו.

טענה נוספת שטענו הבת והאלמנה היא כי ע"פ הוראות הצוואה, לאחר פטירת אחד מבניו של המנוח עובר הרכוש לבן הזוג שלו - זוגיות שהמנוח התקשה לקבל, לטענתה, במקום לבתו האהובה, אלא ששאלה זו לא נשאלה במסגרת חקירתו של עורך הדין שערך את הצוואה ולפיכך נקבע כי אין מקום לדון בה במסגרת פסק הדין.

לאור כל האמור נקבע בפסק הדין כי צוואתו האחרונה של המנוח תקוים, וההתנגדות שהגישו הבת והאלמנה נדחתה, תוך חיובן לשלם לבניו של המנוח 100,000 שקל בגין הוצאותיהם המשפטיות.

עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן ממשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחים בענייני משפחה וירושה מסבירים כי פסק הדין מדגיש שתי נקודות חשובות: האחת היא הצורך הברור להיצמד לדרישות סטטוטוריות הקבועות בחוק ובתקנות כדי שבית המשפט יוכל לקבל טענות בעניינים מקצועיים, והשניה היא בדבר החשיבות הגדולה של תיעוד ההתרחשויות בזמן אמת: פסק הדין מנתח באריכות וביסודיות רבה את כל הטענות שנשמעו בבית המשפט, ובכל פרק חוזרת ומופיעה עדותו של עורך הדין בדבר ההתרחשויות במועד עריכת הצוואה ובסמוך לכך; עדות זו מהווה מרכיב חשוב בתוצאתו הייחודית של פסק הדין.