בשנות התשעים הגיע לשולחן ממשלת דרום קוריאה הנתון הבא: הסרט "פארק היורה" הכניס סכום ששווה כמו הכנסה ממכירה של 1.5 מיליון מכוניות יונדאי.
בממשלה הקוריאנית בדקו את הנושא לעומק, כינסו ועדה מיוחדת ואחרי כמה שנים הגיעו למסקנה שדרום קוריאה, כמדינה, צריכה להשקיע הרבה מאוד כסף בתעשיית הבידור הקוריאנית.
הפריחה כיום של להקות ה-K-פופ ותעשיית הסרטים הקוריאנית היא תוצאה ישירה של אותה השקעה ממשלתית במוסדות תרבות ובידור ובלימודי תרבות ובידור. לפי החישובים, ה-K-פופ זו תעשייה שהכניסה לקוריאה 927.6 מיליון דולר ב-2022. תעשיית המוזיקה הקוריאנית מגלגלת יותר מ-7 מיליארד דולר. כמו כן, לקוריאנים יש את חלק מהפסנתרנים והכנרים הקלאסים הטובים בעולם.
מחקר מ-2008 של האוניברסיטה האמריקאית MIT הראה שחלק לא קטן מהצמיחה הקוריאנית - בטח בכל מה שקשור לתיירות ושיפור התדמית של המוצרים הקוריאנים - קשורים באופן ישיר לתעשיות הטלוויזיה, הקולנוע והמוזיקה הקוריאניות.
יש לציין שבממשלה הקוריאנית מימנו גם קולנוע וספרות שאינם מחמיאים, בהכרח, למדינה. הסרט "פרזיטים", סרט ביקורתי על החברה הקוריאנית, זכה בארבעה פרסי אוסקר, לרבות הסרט הטוב ביותר.
ובישראל? כל חברי הממשלה ותומכי הממשלה רוצים לסגור את התאגיד, מקצצים בתקציבי תרבות וספורט ומסיתים נגד סרטים, הצגות וספרים ביקורתיים. הטיעון ה"כלכלי" המוביל שלהם הוא ש"הציבור לא צריך לממן אופרה" וש"הציבור לא צריך לממן ערוץ אחד מסוים" - ואלו טיעונים דומים מאוד לטיעונים נגד מימון תיאטראות וקולנוע ישראלי לא מסחרי. טיעונים עלק מסחריים וכלכליים. זה "לא שווה" להשקיע בתרבות.
אז מלבד העובדה שקוריאה הראתה איך השקעה בתרבות יכולה גם להניב הכנסות רבות ובמיוחד להגביר הכנסות מתיירות (כמעט כל הערים המתוירות ביותר הן מרכזי תרבות גדולים) - השקעה בתאגיד שידור ממשלתי ותרבות - מובילה, בהכרח, לשיפור חייהם של אזרחי המדינה.
למשל באיטליה, בשנות השישים של המאה ה-20, משרד החינוך האיטלקי הבין שיש בעיה רצינית של אנאלפביתיות בקרב מבוגרים איטלקים. הוחלט אז לשדר תוכנית בשם "זה אף פעם לא מאוחר מדי" (Non è mai troppo tardi) בתאגיד השידור הממלכתי. התוכנית לימדה אנשים איך לקרוא ולכתוב. בעקבות ההשקעה הזו 1.5 מיליון איטלקים למדו קרוא וכתוב והשיגו בגרות.
תוכנית השקעה תרבותית ממשלתית הובילה לשינוי מהותי גם באיסלנד. בשנות התשעים סבלו באיסלנד ממכת "נוער משועמם" שהיה אלים, צריך הרבה אלכוהול ועשה הרבה סמים. אחרי שעשו באיסלנד את "המחקר האינטנסיבי והמקיף ביותר על רמות הלחץ בחיי בני נוער" גילו שבני הנוער אוהבים מאוד מוזיקה, קולנוע וספורט והחליטו להשקיע מאות מיליוני קרונות במורים למוזיקה, מורים לקולנוע ומאמני כדורגל. נבנו מגרשי כדורגל רבים וגם הושקע כסף ציבורי רב בבניית "מרתפי מוזיקה" ורכישת כלי מוזיקה למתנ"סים ובתי ספר.
אחרי עשור של ההשקעה הזו, איסלנד הפכה לאחת מהמדינות שמצלמים בהן הכי הרבה סרטים וסדרות. עשרות להקות בינלאומיות יצאו מהאי הקטנטן (375 אלף תושבים עם להקות מוכרות מאוד כגון סיגור רוס, מאנסטרס אוף מן וקלאו) ונבחרת הכדורגל שלה שיחקה ביורו ובמונדיאל. והחזר ההשקעה, לפי בדיקה של הממשלה האיסלנדית, מדהים. יותר מ-33 אלף איסלנדים עובדים בתעשיות התרבותיות ועל כל קרונה שהושקע בתעשיות היצירתיות, הוחזרו שלוש קרונות.
ואולם, החזר ההשקעה החשוב יותר הוא שכיום איסלנד היא המדינה עם הנוער הכי בריא באירופה. שיעור הנערים והנערות שהשתכרו מאלכוהול צנח מ־42% בשנת 1998 ל־5% בתחילת העשור הנוכחי. שיעור המעשנים על בסיס יומי התכווץ מ־23% ל־3% וגם צריכת הסמים והמקרים האלימים הצטמצמו בעשרות אחוזים.
נבחרת איסלנד. שיחקה ביורו ובמונדיאל, המדינה עם הנוער הכי בריא באירופה
השקעה בתרבות, בתאגיד שידור ובספורט היא השקעה משתלמת חברתית ויש לומר שהטיעונים "הכלכליים" נגד השקעה בתרבות, תאגיד השידור וכו' הם בכלל לא הוגנים.
הרי התרומה החברתית של ההשקעות הללו היא לטווח הארוך, רבת רבדים ויעילה ביותר - וזה מוכח מחקרית בעשרות מדינות ותקופות. מחקר של אוניברסיטת קיימברידג' הראה שאנשים שהולכים לתיאטרון משפרים את ההתנהגויות הפרו-חברתיות שלהם ומגלים יותר אמפתיה לזולת. מחקר של בית הספר לעסקים של רוטרדם הראה שהשקעה בתרבות ובאומנות ברחבי האיחוד האירופי היא בעלת אימפקט תרבותי וכלכלי בריאים ומספר רב של מחקרים מראים ש"מוסדות תרבות" הופכים את החיים בשכונות ובערים לטובים יותר.
הדבר העצוב באמת הוא שבסופו של דבר, כל הנתונים והמספרים לא משנים כלום לממשלה הזאת ולתומכיה המתמעטים. המטרה שלהם היא להפוך את הדמוקרטיה הליברלית שהיתה ישראל לרודנות דתית. ולכן הם יקחו כסף מילדים חילונים, חיילים חילונים, מוסדות תרבות, מוסדות חינוך ובעצם כל מוסד שאינו מוסד דתי כדי לממן חרדים ומתנחלים. מההתנהלות הזו נובעות רוב הבעיות שלנו. בתרבות, בחברה, בהכל.