הנשים ששולחות מזון וציוד לסוריה: "אנחנו מסייעות לגרועים שבאויבינו"

בסוף נובמבר, מיד אחרי הפסקת האש שהוכרזה בין ישראל ללבנון, החלו המורדים הסורים לנוע לכיוון דמשק. גל לוסקי ומאיה צוקרמן, המנכ"ליות המשותפות של IFA (עזרה ישראלית מוטסת), התחילו לקבל הודעות וטלפונים מחברים שנמצאים שם, וככל שהכוחות התקדמו וצבא אסד נמלט החלו לזרום אליהן בקשות לסיוע.

לוסקי וצוקרמן מכירות את סוריה היטב. זאת, כמי שעומדות בראש הארגון שהוקם ב־‏‏֫2005 ומציע סיוע הומניטרי לקהילות בעולם שנפגעו מאסונות טבע ומלחמות - כולל במדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל - וכשחלק מהפעילות נעשית תחת כיסוי ובניגוד למדיניות האו"ם, המתנגדת להפרת ריבונות של מדינות. הן היו באינדונזיה, בעיראק, בפקיסטן, בסודן, בלבנון - וכן, גם בסוריה.

מטבע הדברים אי אפשר לדבר איתן על הזירות הגיאוגרפיות שבהן פעלו אישית, אבל בעבר התוודתה לוסקי שהיא מצטרפת לכל משלחת, אז תסיקו את המסקנות לבד. הקשרים שטוו עם המורדים הסורים, שהתהדקו במהלך 13 השנים האחרונות, העסיקו אותן מסביב לשעון מאז שמשטר אסד קרס. הן מגייסות סיוע הומניטרי ומארגנות משלוחים של מזון וציוד שיגיעו לשם בקרוב.

IFA הוא ארגון שמובילות נשים: המייסדת לוסקי (קיבוצניקית מחוקוק, נשואה ואם לשניים), שהדליקה לפני עשור משואה על פעילותה ההתנדבותית, בדגש על זו שבסוריה, וצוקרמן (רמת השרון, שגם היא אמא לשניים). איכשהו הן מצליחות לג'נגל בין המשפחה לבין עבודה מטורפת, מסכנת חיים לפרקים, הכוללת נסיעות מסביב לעולם ותפעול מנגנון משומן של גיוס תרומות, רכש, לוגיסטיקה של שינוע וחלוקה על ידי 150 מתנדבים (כולל מוסלמים, נוצרים ודרוזים). רובם, אגב, יוצאי יחידות מובחרות, שבוחרים לסכן את עצמם, לעיתים עבור אלו שאינם מודעים לארץ מוצאם.

במרץ 2011, פרצה מלחמת האזרחים בסוריה והחלו ההתקוממויות נגד המשטר הרודני של בשאר אסד בדרעא. ברקע "האביב הערבי", הן היו בטוחות שזה יהיה אירוע קצר, ולא תיארו לעצמן שהוא יימשך כל כך הרבה שנים ויסתיים לבסוף בתוך פחות משבועיים.

איך יוצרים קשר עם אוכלוסייה שאין יכולת לתקשר איתה באופן ישיר? אני שואלת, ולוסקי מסבירה שהצעד הראשון הוא לנסוע למדינות שכנות וליצור קשר עם סוחרים שעובדים עם סוריה. "באמצעותם הדרך קצרה להגיע לאנשים שזקוקים לסיוע שלנו, בלי שידעו מי אנחנו".

למה חשוב לשמור על אנונימיות?
"קודם כל בגלל ביטחון המתנדבים שלנו, וגם כדי לא להביך את הצד המקבל או לגרום לו חלילה להשמיד את האספקה והסחורה בגלל מי ששלח אותה".

אז מה כן אומרים?
"לא נשרוף את דרכי הפעולה, אבל יש סיפור כיסוי. כך שאנחנו עובדות בביטחון, והצד השני מקבל את העזרה בלי להביך או לסכן אותו. אנחנו מתחילות משלב זיהוי הצרכים והערכת מצב. צריך להבין שיש הבדל בין מצבי הקיצון. אסון טבע קורה ומתקבע. אפשר להתנפל על תא שטח, לעבוד ולשפר את המצב. לעומת זאת, מלחמה היא אירוע מתגלגל שרק הולך ומחמיר. זה מקצוע, וזה המקצוע שלנו, והוא עובר ממרפאות חירום, רפואה קהילתית, פינוי מהריסות, חילוץ מגובה ומעומק - ועד לציוד: אוהלים, יריעות פלסטיק ומוטות עץ, אספקת מזון לתינוקות, וגם מזון יבש עתיר קלוריות למבוגרים".

גיוס תרומות לארגון שהולך על הקצה הוא אתגר לא פשוט. בשנת 2022 הצליחו לגייס כמעט 100 מיליון שקל מתורמים מקומיים ומעבר לים, ואילו בשנת 2023 גייסו 8 מיליון שקל בלבד. "הסיבה לכך היא שקיבלנו תרומות שוות כסף", מסבירה צוקרמן. "יש יעדים שאליהם רוב התרומות מגיעות במכולות של ציוד רפואי, תרופות ומזון בשווי של מיליוני דולרים, כמו בסוריה שעליה הוטל אמברגו אמריקאי שהקשה עוד יותר. כולם פחדו, ולכן ביקשנו לבצע רכש במקום לתרום כסף".

"גיוס משאבים זאת בעיה שמאיה ואני מתמודדות איתה כל הזמן", מוסיפה לוסקי. "אנחנו מסייעות לקשים שבאויבינו - אף שלא הייתה מלחמה פעילה עם הסורים כבר הרבה שנים, עדיין יש משקעים לא קלים. גם מול התורמים זה לא פשוט. אנחנו לא יכולות לתת להם קרדיט בתקשורת. איך אתה בא לתורם ואומר לו: 'בוא תעזור לנו לסייע לאויבים שלנו, וגם לא נוכל להוציא לך חומרי תיעוד מתוך סוריה בלי לטשטש את פני המצולמים כדי לא לסכן אותם'". וצוקרמן מוסיפה: "גם אי אפשר לספר על זה בארוחת שבת עם המשפחה, כי הפעילות חסויה".

לוסקי: "כשהתורם נותן לחיילים, ניצולי השואה או חולי סרטן, הוא מקבל סרטונים קורעי לב ואופטימיים, בא לבקר, קובע שלט שמנציח אותו או את משפחתו. אנחנו צריכות למצוא תורמים שיודעים לשמור על פה סגור, שיאהבו את מדינת ישראל ויראו מה הערך המוסף שהיא תקבל בזכות הפעילות שלנו.
"חשוב לנו להדגיש, שאנחנו גוף ישראלי, ציוני, גאה ולא מתנצל. נכון שהסיוע ההומניטרי הוא נר לרגלנו, אבל יש גם עשייה רבה לטובת ישראל. סיוע הומניטרי הוא קבלן הקולות הטוב ביותר. מדינת ישראל מקבלת ערך מוסף מחצי מיליון סורים שקיבלו במשך חודש חבילות מזון שהגיעו מישראלים, גם אם אין עליהן לוגו עם מגן דוד".

מתי הם ידעו שאתן מישראל?
"כשידענו שלא נחזור לשם במשך תקופה. מי שצריך לדעת, ידע - ועד היום הוא בקשר איתנו. 'היציאה מהארון' מתבצעת בצורה מאוד מחושבת. יש את צפון סוריה, דרום סוריה, ויש קבוצות יותר אסלאמיסטיות. בצפון הייתה לנו חוויה של לילה קשה פיזית, עם פגיעות שספגה שיירה שלנו שחולצה על ידי כוח מקומי.

"כיוון שאין רשויות מדינה, הקצין שכבש את הטריטוריה ויושב בה, הוא זה שצריך להפעיל את המערכים המוניציפליים. אם אין שירותי רפואה ומזון, יתקוממו נגדו - ולכן הוא צריך כסף. בסוריה, כוחות המורדים פתרו את זה בפשטות: המליציה עצמה פתחה עמותה באירופה או בארה"ב, שאספה כספים והעבירה אותם לעמותה־‏‏֫אחות בסוריה שנמצאת תחת שליטת הקצין. משהו דומה לאגודות הידידים שאנחנו מכירים בארץ ופועלות בזירה הבינלאומית והדיפלומטית.

"אנחנו לא נותנים כסף לאף אחד. יצרנו קשר עם גורמים באופוזיציה הגולה ואנשי עסקים כאלה ואחרים שסייעו לה, פענחנו את המנגנון וחברנו, תחת כיסוי, לדרגים הפוליטיים בקרב המורדים. התנאי היה שהם מקבלים מאיתנו ציוד ומזון שאנחנו מחלקים בעצמנו. אנחנו מבצעים את הרכש, משנעים את האספקה באופן מאובטח לנקודה מסוימת, כדי למנוע ביזה, מחליפים נהגים במעבר הגבול, ואם צריך גם לוחיות רישוי, ומתקדמים הלאה כאשר החלוקה נעשית על ידי אנשים שקשורים אלינו".

כל מי שקורא את השורות האלו תוהה, עם כל הכבוד לערך הקדוש של העזרה ההדדית, כיצד מאפשרים כוחות הביטחון שלנו פעילות שכזו מאחורי קווי האויב, וגם האם מדינת ישראל משתמשת בשירותיה הטובים של העמותה כדי לקשור קשרים במדינות שאין לנו איתן יחסים דיפלומטים.

"מדינת ישראל לא ממש צריכה אותנו, כיוון שאנחנו בחשיפה גבוהה יחסית", אומרת לוסקי. "באו להזהיר אותנו מספר פעמים על זירות ספציפיות. הקשבנו קשב רב, והמשכנו לעשות את מה שאנחנו עושות בזהירות הנדרשת".

המלחמה מוטטה את הכלכלה הסורית, אבל מתברר שהמצב הסוציו־‏‏֫אקונומי הוא תלוי מיקום גיאוגרפי. לוסקי: "בחלק שקרוב לירדן, האוכלוסייה היא בדואית שבטית וענייה שחיה על חקלאות, בעיקר מסיק זיתים וייצור של שמן זית. קוניטרה היא המטרופולין שלה, כמו שטבריה היא העיר המרכזית שלי כשאני בחוקוק.

"באידליב, חומס וחלב, שנמצאות במרכז, המצב הכלכלי טוב יחסית: יש נשים משכילות שמסתובבות בלי כיסוי ראש ועובדות מחוץ לבית. האוכלוסייה מגוונת, ולפני המלחמה החיים שלה היו יציבים וללא תלות במערכת סוציאלית".

וכשהמלחמה פרצה?
"ככל שהמצב הסוציו־‏‏֫אקונומי גבוה יותר בעת התרחשות אסון, לאזרחים קשה יותר להסתגל למצב החדש. כשפינו את התושבים שלנו מהצפון, המדינה תמכה בהם. בסוריה אין מדינה שלוקחת אחריות. כל אחד לעצמו. אין מי שעוזר, עד שמגיעים ארגוני הסיוע שנותנים את המינימום כדי לשרוד. והמינימום הוא 1,200 קלוריות ביום. לשם השוואה, בעזה התושבים התלוננו כשקיבלו רק 3,000 קלוריות ביום.

"בסוריה יכולנו להבחין בין נשים כפריות ועירוניות לפי כפות הידיים. אלו של העירוניות היו עם כוויות, כי הן נאלצו ללמוד לבשל מעל אש גלויה. אישה בדואית יודעת למרוח צמחים על כוויות קור אצל הילדים, אבל הנשים מחלב לא. הגברים יצאו להילחם והן נשארו לבד במציאות חדשה וקשה, ללא התראה, באפס זמן תגובה, ונאלצו להתמודד איתה".

IFA הייתה מעורבת בפתיחת הגדר ברמת הגולן להעברת עזרה הומניטרית ב־2012 ובהקמת בית חולים ליולדות ונפגעות אונס, אבל לא לקחה חלק ב"שכנות טובה" - המבצע הצה"לי שהחל ב־־‏‏֫2016 ונמשך כשלוש שנים, ובמהלכו טופלו אלפי פצועים סורים בבתי החולים בצפון ובסוריה, ונמסרו למורדים כמויות גדולות של ציוד, כסף ונשק. כשצבא אסד השתלט מחדש על האזור, הפעילות הישראלית הופסקה. העמותה חידשה את פעילותה בסוריה במהלך רעידת האדמה ב־‏‏֫2023.

לוסקי: "לא עניין אותנו להביא לכאן פצועים, כי זה מהלך בשוליים. הובא לכאן ערב רב של אנשים, והסורים הפכו את זה לביזנס. צה"ל קיבל רשימות מהצד השני, ולא להפך. הם קבעו מי יקבל טיפול, ולא תמיד אלו היו האנשים שהכי נזקקו לו אלא מי שהיו להם קשרים".

לא התייעצו איתכם?
"את התשובה תקבלי מדובר צה"ל. עבדנו עם הצבא והעמדנו יכולות, אבל הוא ניהל את הכל. אנחנו רואים חשיבות עליונה לאפשר לצבא את הגישה לכל המשאבים שלנו. אותנו עניינה פתיחת הגדר ובניית היכולת של הסורים לטפל בעצמם בקבוצות גדולות".

"המיקוד שלנו היה במקומות שבהם האימפקט היה הגדול ביותר", אומרת צוקרמן, "ולכן לפינוי פצועים מבחינתנו לא היה ערך מוסף. ב־2016 היה פיילוט שבו נבדקה הכנסת סיוע דרך הגדר, והיה שיתוף פעולה מצוין. צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שאיתו אנחנו מוכנות לעבוד".

על רקע העזרה שהעניקה מדינת ישראל למורדים, יש מי שמקווים שהלחם ששלחנו על פני המים יחזור אלינו בצורה של גבול פתוח או לפחות שקט. "מאוד תלוי מי יוביל שם את המהלכים", מנתחת צוקרמן. "לעם הסורי הפשוט אין בעיה עם ישראל, אבל אם הקיצוניים ינהלו את השלטון, זה ייראה לגמרי אחרת. האנשים שאנחנו מדברים איתם משדרים אופטימיות, אבל הכל יכול להשתנות בכל רגע".

לוסקי: "ארה"ב וישראל תוקפות מתקנים צבאיים שבנו האיראנים בעלות של 50 מיליארד דולר. העובדה שאף סורי לא מתקומם נגד זה ומאיים לתקוף אותנו בחזרה, רק מחזקת את ההנחה שהיה תיאום או שיח עם אל־ג'ולאני. אני חושבת שלכולם ברור שהמטרה היא לא לפגוע בסורים, אלא להבטיח את ביטחונה של ישראל".

אולי הם עסוקים עכשיו בדברים אחרים, וברגע שהמשטר יתייצב המורדים יפנו נגדנו.
"ממש לא. עשרה חבר'ה כבר הקדישו לנו סרטון ואמרו שהם סיימו עם אסד ועכשיו הם באים לאל־אקצא. זו בדיוק הסיבה שבגללה מדינת ישראל עושה את מה שהיא צריכה לעשות, בלי לפגוע באוכלוסייה אזרחית".

אז העתיד עם סוריה הוא לא בהכרח לבבות ורודים וקשת בענן.
"אנחנו מקבלות פניות של אקטיביסטים חברתיים ששואלים איך אפשר לעזור לנו לחזור לחלק אספקה, כי יש אמון. צריך להבין שהאזרחים בסוריה נמצאים עכשיו בסוג של אופוריה אבל גם בתחושה שמשהו נורא עומד לקרות, כי לא יכול להיות שזה היה קל כל כך. יש דרוזים שמאוד מוטרדים לאן זה ילך ומה יהיה מצבם של המיעוטים תחת השלטון החדש. כולם רוצים להיערך לרע מכל.

"כרגע אנחנו נמצאים בממשקים אזרחיים בסוריה ומול תורמי אספקת מזון וציוד רפואי. אם צה"ל יחליט לפתוח את הגדר להכנסת ציוד, נירתם לסייע. מבחינתנו, הגולן צריך להיות אזור סחר חופשי משגשג - ואולי הגיע הזמן שזה יקרה".