הנשיא יצחק הרצוג נשאל על אפשרות לחון את ראש הממשלה בנימין נתניהו והשיב: "צריך לבקש ודברים ייבחנו". מה צריך הנשיא לשקול אם תוגש בקשה כזו?
ס' 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, מקנה לנשיא סמכות ייחודית: "לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם". מדובר ב"סמכות-על", הגוברת על פעולותיהן של שלושת הרשויות: הכנסת שחוקקה את החוקים, הראשות-המבצעת שחוקרת את הפרתם ומעמידה לדין והרשות השופטת שמנהלת משפט.
הפסיקה דנה רבות בשאלת כפיפות סמכות הנשיא לביקורת שיפוטית, וההלכה היא כי הסמכות כפופה לביקורת פרוצדורלית בלבד. למשל, ניתן לעכב את יישום החנינה ולהביאה מחדש לנשיא, במקרים בהם הבקשה כללה מידע שקרי. אולם מהותית, החלטת הנשיא בלתי ניתנת לביטול.
היטיב להסביר זאת כבוד השופט אדמונד לוי, כשציין כי השיקולים שבבסיסן אינם חופפים את אלה ששימשו ביסוד החלטתה של התביעה להעמיד לדין, גם לא של הערכאה אשר בפניה נשפט והורשע הנידון. מנשיא המדינה מצופה כי יתעלה בהחלטתו מעל לאלה, אל עבר נדבך גבוה ומופשט יותר". וכחיזוק לדבריו, הדגיש כבוד השופט דנציגר כי "חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו".
במסגרת עבודתי בפרקליטות, כתבתי חוות-דעת בעניין בקשות חנינה. הקריטריונים שבחנתי היו בעיקר: חומרת העבירות, סיכויי שיקום, חרטה ושיקולים הומניטריים. גם כסניגור, אני מכוון היום לקריטריונים הללו בעת ניסוח בקשות חנינה. לאחרונה, לדוגמה, חנן כבוד הנשיא הרצוג אדם שייצגתי, כאשר הדגשתי בבקשה את הצלחת המערכת בשיקומו, ואת הודייתו למשטרה שעצרה אותו ושינתה את מסלול חייו.
כשמדובר בשחיתות ציבורית, הנטייה היא לא להעניק חנינה, משום החשיבות הרבה בהרתעת אנשי ציבור מניצול מעמדם לרעה. כך למשל, סרב הנשיא פרס לחון את השר שלמה בניזרי שהורשע בשוחד. אולם, מערכת השיקולים של הנשיא איננה כבולה לצ'קליסט של מטרות דיני העונשין, ולכן ראוי שיישקלו גם שיקולים מערכתיים.
לדוגמה: הנשיא חיים הרצוג (אבי הנשיא המכהן) העניק חנינה לאנשי השב"כ מפרשת קו 300, שהואשמו בהריגת מחבל שנתפס חי. היה חשש שהעמדתם לדין תגרום לפתיחת תיבת פנדורה ותפגע בביטחון המדינה. פרס ושמיר, אז ראשי ממשלה ברוטציה, ניסו ללחוץ על היועמ"ש זמיר ופרקליטת המדינה בייניש לסגור את התיק, ומשסורבו, פנו להרצוג האב, שכאמור חנן את כל המעורבים.
מדינת ישראל נמצאת בתקופה מאתגרת ביותר. הקונפליקטים הפנימיים מתרחקים מנושאים אידיאולוגיים ומתמקדים בהאשמות הדדיות ב"חדלות-אישים" וב"חוסר פטריוטיות".
חמשת מערכות הבחירות בין השנים 2022-2019 היו פועל יוצא מכך - מפלגות שונות, שגישרו בעבר על מחלוקות והקימו קואליציות עם הליכוד, סרבו הפעם, בשל משפט נתניהו. לכשקמה לבסוף הממשלה האחרונה, הדבר נתפס כאסון כבד בשמאל הישראלי, ובימין לעומת זאת, לצד חגיגות הניצחון, היה כעס על היחס לנתניהו ולתומכיו כבלתי-לגיטימיים.
הקיטוב המתואר גרם לאויבינו לחכך כפות ידיהם בהנאה, להבין כי זו שעת כושר עבורם ולפתוח נגדנו במתקפה האכזרית בשמחת תורה אשתקד. גם אם בעקבות ההלם מזוועות 7 באוקטובר שמנו לרגע את המחלוקות בצד והרגשנו ביחד, משחזר משפט נתניהו לכותרות, חזר גם הקיטוב.
עדות נתניהו, נחוצה ככל שתהא להליך הפלילי, מוסיפה שמן למדורה ומעכירה את היחסים בין חלקי העם. כולם ניסו להימנע מכך מראש: השמאל בעתירות נגד מועמדותו ודרישות להכריז עליו כנבצר, והימין, בין השאר, בניסיון לחוקק חוק שיעכב את ההליכים נגדו עד לסיום כהונתו. משכל זאת לא צלח, הגיע מצב אבסורדי, ובו, בשעה שמדינת ישראל נלחמת על קיומה, נדרש ראש הממשלה להגיע לביהמ"ש בתדירות גבוהה.
לדעתי, אם תגיע בקשת חנינה לשולחן הנשיא, ראוי כי האחרון יתעלם מרעשי הרקע ויקבל אותה. החלטה כזו אולי תקומם עליו את המחנה ממנו הגיע בטווח הקצר, אך דווקא משום הגיעו מאותו מחנה, תהווה גשר לפיוס ואיחוי הקרעים בעם. הנשיא אף יכול להתנות את החנינה בהסכמת נתניהו לקלון מסוים, באופן שימנע ממנו להיות שר או ראש ממשלה לתקופה מסוימת, כך שכמו בגישור טוב, לא יהיו מנצחים, אך גם לא יהיו מפסידים.
אם כך ינהג הנשיא, ההיסטוריה תכיר בו כמי שמנע מלחמת אחים ותרם לחוסנה של המדינה. יפים לכך דבריו של כבוד השופט חיים כהן: "נשיא המדינה עומד מעל לכל שלוש [ה]רשויות. הוא מגלם באישיותו את המדינה עצמה".
הכותב עו"ד שמואל לבן הוא בעל משרד עורכי דין שמתמחה בדין הפלילי ובלשון הרע.