במאה ה-19 תאגיד הענק "סטנדרט אויל" של ג'ון די רוקפלר היה כל כך הרבה יותר גדול מכל תאגיד נפט אחר שהוא פשוט התחיל לקנות את כל החברות המתחרות וחברות רבות אחרות שעסקו בתחבורה, מסילות, מתכות ותעשיות כבדות. הקונגלומרט העצום שנוצר מחיסול התחרות נקרא "הטראסט".
עם השליטה על המוצר ועל האמצעים ליצירת המוצר, בטראסט הכריחו ספקים לחתום על תנאים גרועים, העלו את המחירים ללקוחות, השאירו את שכר העובדים נמוך (כי לא היתה תחרות עליהם) והשתמשו בכסף הרב שנותר להם כדי להשיג כוח פוליטי, ששאב עוד כסף מהציבור - דרך סובסידיות מהממשלה והטבות מס. רוקפלר תמך בפוליטיקאים שסידרו לו הטבות והיה בעל השפעה עצומה בוושינגטון.
האזרחים בארה"ב, שבזמנו לא היו רחוקים מדי ממלחמת העצמאות שלהם נגד המלך של האימפריה הבריטית, לא קיבלו את זה שחברה אחת, בבעלות אדם אחד, שולטת בכל מערכת התחבורה, החשמל והתעשיות הכבדות - והתחילו קמפיין נגד הטראסט.
פוסטרים של אמנים וקריקטוריסטים הראו את הטראסט כתמנון רב זרועות, נחש אכזרי או קוף שחוטף אנשים. קמה תנועת נגד משמעותית שהורכבה מאינטלקטואלים, עורכי דין, חקלאים, עובדים מאוגדים ועיתונאים - שהחלה בקמפיין משמעותי לצמצום הכוח של הטראסט.
ג'ון שרמן, חבר קונגרס ולשעבר מזכיר האוצר, יזם את החוק נגד הקרטלים והמונופולים ובשנת 1890 חוקקו את חוק "שרמן אנטי-טראסט", שקבע שמונופולים אינם חוקיים. כחלק מהמציאות הרגולטורית החדשה הזו סטנדרט אויל פורקה ל-34 חברות שונות.
אגב, אותן חברות יצרו הרבה יותר כסף לרוקפלר - אבל מי ששואף למונופול לא בהכרח מעוניין רק בכסף. הוא מעוניין בהשפעה. כוח פוליטי ושליטה. ורוקפלר איבד את האחיזה שלו בפוליטיקה האמריקאית כשפירקו לו את הקרטל.
בשנים שאחרי תנועת האנטי-טראסט היתה חשובה מאוד לכלכלה האמריקאית ובהרבה מובנים הובילה גם לפריחה העצומה של ארה"ב. זה רק הגיוני. כשאין חברה אחת שחונקת תעשיות, הרבה חברות קטנות ויצירתיות יכולות להיוולד ולפרוח.
בלי מונופולים וקרטלים שעיוותו את הכלכלה, שאבו את משאבי הציבור והשפיעו על הפוליטיקאים, היה שיעור מס גבוה על עשירים, גדלו איגודי עובדים חזקים ומהצמיחה משמעותית אחרי מיתון היסטורי ושתי מלחמות עולם נהנה בעיקר מעמד ביניים חדש וגדול בארה"ב.
בזכות שילוב של אבטלה ואינפלציה נמוכות הפכה ארצות הברית לכלכלה הגדולה והחזקה בעולם. המתמטיקה פשוטה: ברגע שאנשי העשירון העליון החזיקו בפחות כסף, כל התשעים ותשעה האחוזים הרוויחו יותר.
רוקפלר הבין שבשביל לחזור להשיג את השפעה שהיתה לו הוא צריך לשכנע את הציבור, את הפוליטיקאים ואת השופטים שמונופולים הם דבר טוב. רוקפלר ומיליארדרים אחרים התחילו להשקיע את הכסף שלהם באוניברסיטאות כדי לייצר אקדמאיים שתומכים ברעיונות הכלכליים שלהם וגם בתקשורת, שתפיץ את הרעיונות הללו להמונים.
רוקפלר בעצמו תרם מאות מיליוני דולרים לאוניברסיטת שיקגו וביקש ששמו לא יוזכר על מבני המוסד. "בתמורה", בית הספר לעסקים בשיקגו פיתח רעיון לפיו הכלכלה חייבת להיות "חופשית" מידי הממשלה (כלומר נציגי העם) כדי לפרוח. בתי הספר הכלכליים החדשים שצמחו כמו פטריות אחרי הגשם הקימו את החוגים ל"מנהל עסקים", שיצרו תפיסה "חופשית" ו"עצמאית" ומאוד אנטי ממשלתית. עורכי דין, עיתונאים, פוליטיקאים וכמובן שמנהלי חברות בכירים טופחו על ברכיי הרעיונות הללו.
בשנות השמונים, אחרי שרונלד רייגן, הנשיא הניאו-ליברלי הראשון נבחר, חוסלו איגודים, הבלמים והאיזונים הכלכליים נעלמו ובארה"ב התחילו לראות הרבה יותר מיזוגים, מונופולים חדשים וצבירות הון וכוח היסטוריים בידי בודדים. עם הכוח החדש שיש בידיהם, ה-1% סידרו לעצמם לא לשלם מיסים, לא לעמוד ברגולציות ולא להתעניין בשלום הסביבה או החברה. וזה הרבה בזכות העובדה שהצליחו להשתלט על האקדמיה וכפועל יוצא מזה על הנרטיב.
פרופ' מיקי אייזנמן, ראשת ההתמחות באסטרטגיה ויזמות MBA ואחראית שוויון הזדמנויות וגיוון, בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית ירושלים, עבדה בשנים האחרונות על מאמר חדש שטוען כי בתי ספר למנהל עסקים תורמים לאי שיוון כלכלי מתמשך.
לפי המאמר (Addressing economic inequality through management education: Disrupting student attraction to the myth of neoliberal meritocracy) מכלול הקורסים מעבירים "קוריקולום סמוי" שמחזק את המיתוס של מריטוקרטיה ניאו-ליברלית ובכך מונעים חשיבה ביקורתית של סטודנטים על אי שיוון כלכלי והנצחתו.
"הלימודים מלאים בסיפורי גבורה של מנהלים כגון ג'ק וולש (ו"ר ג'נרל אלקטריק לשעבר שהפך לגורו של מנהלים) שלא בוחנים את חוסר השוויון כמשבר חברתי שפוגע בעולם ובעיקר מצדיקים את משכורות העתק של המנהלים הבכירים" אומרת פרופ' אייזנמן. "הבוגרים של בתי הספר למנהל עסקים מגיעים לניהול חברות ולעיתים כלכלות של מדינות כשהם עטופים במיתוסים שלא מאפשרים להם חשיבה ביקורתית יותר על מה למדו ואיך למדו את זה. גידלנו כאן דורות שלא מודעים לבעיה ולכן גם לא נוכל לטפל בה".
הניתוח של אייזנמן ועמיתיה חושף כיצד נרטיבים המושרשים עמוק בבתי הספר למנהל עסקים מטעים לעתים קרובות את הסטודנטים לגבי טבעם של הזדמנות כלכלית ותגמול.
"המיתוס של המריטוקרטיה הניאו-ליברלית מציע תפישת עולם על פיה הצלחה היא אך ורק תוצאה של עבודה קשה וכישרון מולד. מעבר לכך, כל אינדיבידואל אחראי להצלחתו והתחרותיות הטבעית של בני האדם דוחפת אותם להצלחה. הבעיה באופן החשיבה הזה היא שאין התייחסות לנסיבות חיים ויש הנחה שלכל אדם נקודת פתיחה שווה ושיוונית, מה שכמובן אינו נכון... התכנים הנלמדים במסגרת תואר במנהל עסקים תורמים למיתוס ומחזקים אותו על ידי למידה וחקר של הצלחות דרך מקרי בוחן והרצאות אורח שעל פי רוב מהדהדות את עיקרי המיתוס".
המאמר ממליץ על כלים פדגוגים, שלא דורשים התאמה רבה או מרוכבות ביחס לנעשה כיום בשיעורי מנהל עסקים ברחבי העולם, שיכולים להעמיק את היכולות לחשוב על המיתוס של המריטוקרטיה הנאו-ליברלית באופן יותר ביקורתי, ובכך לעודד פעולות לשינוי מצבי אי-שוויון כלכלי מצד בוגרי לימודי מנהל עסקים שהם עתודת הניהול העולמית.
אבל עד שזה יקרה, אנחנו כבר עמוק בעידן המונופולים השני בארה"ב ובעולם המערבי.
המולטי-מיליארדר איילון מאסק שולט באמצעי ייצור, בגופי תקשורת (אקס-טוויטר), במפלגה הרפובליקנית ואפילו בנשיא ארה"ב, שנהנה גם מתמיכה הכספית (ואף המוסרית) של ענקיות הטכנולוגיה שנאבקות על הסטטוס שלהן מול הגופים הרגולטוריים של ארה"ב ואירופה גם.
הסיטואציה כל כך מעוותת שנציג בית הנבחרים הרפובליקני, טוני גונזאלס, אמר בסוף השבוע בראיון ב-CBS ש"מאסק הוא הקול של העם". כלומר, האדם העשיר בהיסטוריה, ששווה כמעט חצי טריליון דולר ובכלל לא אמריקאי, הוא "הקול של העם".
האם יש סיכוי שתנועה עממית תקום ותתנגד לשליטה כזו של מיליארדרים, שבקרוב יהיו טריליונרים, על הכלכלה והחברה - כפי שקרה בסוף המאה ה-19? סביר להניח שהפעם זה יהיה הרבה יותר קשה.