חיל האוויר קלט בזמן המלחמה לראשונה את מערכת הספיידר של רפאל, כדי לשפר את יכולות יירוט הכטב"מים. המערכת הופעלה במספר אירועים, בחלקם ירטה בהצלחה איומים, אולם בשניים מהם הסתיימה הפעלתה בתוצאות קטלניות, כאשר טיל שהחטיא את מטרתו פגע במכונית, באירוע שבו נהרג אזרח - כך הותר לפרסום. באירוע אחר נהרג חייל בשל פגיעת מיירט של כיפת ברזל בספינה.
מדובר בסגירת מעגל: הספיידר הייתה מערכת ההגנה האווירית הראשונה של רפאל, והקדימה את כיפת ברזל כמעט בעשור. מדובר במערכת ניידת המורכבת על משאיות, מבוססת על שני טילי אוויר-אוויר שפותחו במקור לשיגור ממטוסי קרב, ושימשו כבסיס למערכת שפותחה בזמן קצר ובמחיר תחרותי כדי ליירט מטוסים ומסוקים.
בהמשך היא הותאמה גם ליירוט כטב"מים וטילים בליסטיים טקטיים, והפכה לאחד ממוצרי הייצוא המצליחים של רפאל. דגם מתקדם שלה כבר מאפשר את הצבת כל הרכיבים על גבי משאית אחת במקום כמה.
מערכת הספיידר נולדה מתוך כישלון. בסוף שנות ה-90 פיתחה רפאל עבור חיל האוויר הישראלי ולקוח זר את הדרבי, טיל אוויר-אוויר מונחה מכ"ם ייחודי, עם טווח קצר יחסית לטילים מהסוג הזה, אבל עם כושר תמרון עדיף. ניסויי השיגור שביצעו טייסי מרכז ניסויי הטיסה של החיל (מנ"ט) הסתיימו בהצלחה, והחברה נערכה לייצור סדרתי.
אבל בתחילת שנות ה-2000, כאשר הגיע רגע האמת לקבלת החלטה האם לרכוש אותו, חיל האוויר דווקא ויתר עליו. אלוף (מיל') עמוס ידלין, בהמשך ראש אמ"ן ואז ראש מטה חיל האוויר, היו מי שקיבלו את ההחלטה, לאחר שהתברר כי אילוצי תקציב לא יאפשרו לחיל להצטייד במקביל גם בדרבי וגם בדור החמישי של הפיתון, טיל אוויר אוויר מונחה חום של רפאל.
לטילים מתוצרת ישראל נדרש תקציב שקלי כדי לרכוש אותם, וזה היה תמיד בצמצום. לאחר סדרת דיונים הוחלט אז לרכוש את הפיתון, וכטיל מכ"ם לבחור באמראם האמריקאי שאפשר לקבל בכספי הסיוע מארה"ב.
במקום לזרוק את הפרויקט לפח, הפכו ברפאל את הדרבי כבסיס למערכת הגנה אווירית ניידת נגד מטוסים, שקיבלה את השם ספיידר. רפאל התאימו את הדרבי לשיגור מהקרקע באמצעות הוספת מאיץ (בוסטר) לצבירת המהירות הראשונית, הוסיפו גרסה משוגרת מהקרקע של הפיתון ומכ"ם מתוצרת אלתא של התעשייה האווירית, ויצאו לשווק את המערכת לחו"ל.
זה היה כמעט עשור לפני כיפת ברזל והניסיון הראשון של החברה בפיתוח מערכת הגנה אווירית, והידע שצברה אז החברה סייע לה בקיצור זמני הפיתוח של מערכת יירוט הרקטות.
להודו היה אז מכרז גדול למערכת נ"מ ניידת, והיא הפכה ללקוחה הראשונה, עם הזמנות מצטברות בסכום של כמיליארד דולר. אחריה הגיעו לפי פרסומים זרים גם גיאורגיה, אזרבייג'ן, ויאטנם ואתיופיה, שמשתמשת בה כדי להגן על הסכר שבנתה על הנילוס.
הפיליפינים רכשה את המערכת במסגרת ההתעצמות מול סין, וצ'כיה בחרה בה להחליף טילי SA-6 רוסיים, בעסקה בסך 630 מיליון דולר, וחוזה יוקרתי עם מדינה החברה בנאט"ו. לפי פרסומים בחו"ל, גם איחוד האמירויות הערביות רכשה את המערכת.
לפי ההערכות, רפאל מכרה עד היום מערכות ספיידר בסכום מצטבר של יותר מ-3 מיליארד דולר. מלחמת חרבות ברזל הייתה המערכה השלישית שבה מופעלת המערכת, שכבר זכתה לשימוש מבצעי בעת הפלישה הרוסית לגיאורגיה ותקריות בין הודו לפקיסטן.
רפאל: "המערכות שלנו מספקות למדינה את ההגנה הטובה והיעילה בעולם"
מרפאל נמסר כי "רפאל סיפקה למערכת הביטחון את מערכת כיפת ברזל, מערכת קלע דוד ומערכת הספיידר. ההגנה שמערכות אלו מספקות למדינת ישראל ולתושביה הצילה חיי ישראלים רבים והיא הטובה והיעילה בעולם.
"טילי הפיתון והדרבי, המיירטים של מערכת הספיידר, רשמו עשרות רבות של יירוטים מוצלחים.
"לאורך כל הלחימה רפאל פועלת כתף אל כתף עם מערכת הביטחון ומעמידה מענים לצרכים המוגדרים על ידה. צה"ל הוא זה שמתעדף את הצרכים, קולט ומפעיל את הפתרונות המסופקים, תחקורים מבצעיים מבוצעים על ידו על פי שיקול דעתו בלבד".