כמות ניצולי השואה הולכת ופוחתת, אך הפניות לעזרה מתגברות

יום השואה הבינלאומי, שיצוין ביום שני הקרוב, הוא הרבה מעבר ליום של זיכרון העבר והזוועות שעברו שורדי השואה. זהו רגע משמעותי שבו על כולנו לעצור, להוקיר את גבורתם של הניצולים, ולהזכיר את האחריות המוסרית שמוטלת עלינו להבטיח להם הזדקנות בכבוד ובחמלה. בישראל חיים כיום כ־120 אלף שורדי שואה. גילם הממוצע עומד על 86, כרבע מהם נמצאים מתחת לקו העוני, וחלקם אף מרותקים לביתם.

לפני כחמש שנים הקימה ד"ר תמרה קוליץ עמותה, שלימים הפכה לעמותת "למענם - רופאות ורופאים למען שורדי השואה". העמותה מספקת את שירותיה במגוון דרכים: במרפאות מומחים, בייעוץ טלפוני ובביקורי בית בתחומים שונים למרותקים באמצעות מרפאות ניידות. כמו כן, היא מסייעת לשורדים בהקדמת תורים ובהתמודדות עם בירוקרטיות שונות בתחום הרפואי.

"הטריגר המרכזי להקמת העמותה היה תקופת הקורונה", מספר רז אביטן־כץ, מנכ"ל העמותה. "ד"ר קוליץ זיהתה תופעות של הזנחה רפואית, בעיקר בקרב אוכלוסיית האזרחים הוותיקים ושורדי השואה. מצבם הבריאותי היה בלתי נסבל, ואף גרוע מכך, ונדרשה פעולה משמעותית". הקושי העיקרי, הוא מסביר, נבע מההבנה שההזנחה הבריאותית, ולו הקטנה ביותר, עתידה להוביל לבעיות קשות יותר.

"אם לא הייתה הזנחה, היה אפשר ליצור שינוי מהיר. בעיות קטנות שניתנות לטיפול, אם הן מטופלות בזמן, היו חולפות. ד"ר קוליץ ראתה כאן את הרווח משני הקצוות: מהקצה של המטופלים ראינו באותן שנים שטף של אלפי פניות לעמותה במטרה לקבל סיוע כזה או אחר. בקצה השני, היו אלפי רופאות ורופאים שביקשו להתנדב ולתת מזמנם עבור ביקורי בית וסיוע ככל האפשר".

כל זה כאמור קרה בתקופת הקורונה, ומאז זרמו הרבה מים בנהר. כיום, חמש שנים אחרי, מתנדבים בעמותה כ־1,500 רופאות ורופאים מומחים מכל תחומי הרפואה, המספקים לשורדים טיפול איכותי בהתנדבות מלאה, ועד כה העניקו יותר מ־10,000 טיפולים לניצולי השואה.

למרבה הצער, מספר הפניות לסיוע רק הולך וגדל. בשנת 2024 קיבלה העמותה כ־5,600 פניות רפואיות, וכ־2,000 שורדי השואה חדשים ביקשו סיוע.

מיותר לציין כי כמעט כל מה שקשור בבריאות שורדי השואה רק החריף מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל - על אחת כמה וכמה בקרב אוכלוסייה שמלכתחילה נזקקה לעזרה. "אנחנו רואים עלייה של 150% בהשוואה לשנה הקודמת בכל הנוגע לביקורי בית של רופאים ושירותי מרפאה ניידת", אומר אביטן־כץ.

"נתונים נוספים מצביעים על עלייה של 40% במספר הפניות לעמותה מאזור הצפון (כ־1,000 פניות משורדים המתגוררים באזור חיפה וצפונה מתחילת המלחמה - ט"ל) ועלייה של 80% במטופלים חדשים בדרום לעומת שנת 2023. הדרישה לשירותי ההסעה שמספקת העמותה זינקה ב־350% בצפון וב־160% בדרום, ושורדים רבים נאלצו לבטל טיפולים עקב היעדר פתרונות תחבורה".

"חשוב לומר שהבעיה לא התחילה בגלל המלחמה אלא החריפה בעקבותיה", מדייק אביטן־כץ, "רבים מקרב אוכלוסיית שורדי השואה הם חסרי עורף משפחתי. המלחמה יצרה קיצוניות נוספת במצב, בוודאי בצפון ובדרום ובמקומות שבהם הייתה פחות נגישות מטבע הדברים. פעמים רבות ראינו ניתוק בין המשפחה שגרה קרוב ויכולה לתת מענה לבין הסבא והסבתא או ההורים".

אביטן־כץ מסביר כי הבעיה עבור אוכלוסייה זו מתפרסת על כמה מוקדים. "קודם כל, הנושא הדיגיטלי - המעבר לדיבור מול בוטים וצ'ט דיגיטלי, כנ"ל בפניות לטיפול רפואי, ובוודאי המחסור בנציגי שירות ששולטים בשפות מגוונות ושומעים אותך. כל אלה גורמים לאנשים הללו לחוש מנותקים. אנשים שהתקשרו אלינו למוקד עוד טרם המלחמה היו מדברים על כך שהם ממודרים משירותים רפואיים מהסיבות הללו. בנוסף, מי שגר בפריפריה, או חסר עורף משפחתי תומך, מוצא את עצמו לעיתים לבד. כמו כן, זמני ההמתנה שלהם לרופאים או למענה רפואי התארכו באופן משמעותי".

ההמתנה הארוכה לתורים היא בעיה מוכרת. על פי דוח מבקר המדינה האחרון, בעוד שבמחוז תל אביב יש 5.5 רופאים לכל 1,000 נפש, במחוזות הצפון והדרום הנתון עומד על 2.7 בלבד - והפער הזה מתורגם לחודשים של המתנה לרופא מומחה. מבוגרים בני 70 ומעלה ממתינים יותר זמן לתורים בהשוואה לצעירים בני 20־30, עם פער ממוצע של 8־12 ימים בכל התחומים.

ביישובי הפריפריה יש 18־35 תחומים רפואיים בלבד לעומת 69 תחומים בתל אביב. מתוך 37 תחומים שנבדקו על ידי מבקר המדינה, נמצא כי ב־32 מהם זמני ההמתנה של גברים קצרים יותר משל נשים, עם יחס של יום אחד ל־22 ימים. "אנחנו לא רוצים ששורדי השואה והאזרחים הוותיקים יהיו החצר האחורית של מערכת הבריאות. לצערי, אנחנו רואים את זה מגיע", חורץ אביטן־כץ.

דוח מבקר המדינה בוודאי לא חידש לכם הרבה.
"בדוח פורסם מה שאנחנו יודעים כבר הרבה זמן: שעדיף להיות צעיר ובריא ולגור במרכז. אם אתה גם זקן חולה וגם גר בפריפריה, יש לך פחות סיכוי לקבל שירות רפואי - ורואים את זה בנתונים. חלק מהשירותים הרפואיים המקצועיים לא ניתנים כלל בפריפריה. אנחנו לא רוצים שבשנת 2025 מדינת ישראל תהיה מדינה שבה יש קשר בין גיל המטופל לזמן ההמתנה לרופא, ולצערנו זה בדיוק מה שקורה היום".

אתגר נוסף במלחמה היה לאתר את האנשים הללו.
"זה גם לאתר, וגם אנשים אמרו לעצמם: 'מה אני צריך לעשות עכשיו בדיקת לחץ תוך־עיני או בדיקה כזו או אחרת כשאנחנו תחת טילים'. הייתי בסיור בבית החולים בצפת לא מזמן, ומנהל בית החולים סיפר לי שחלק מהמטופלים בעיר, בעיקר אזרחים ותיקים, ויתרו אפילו על הגעה לטיפולים כימותרפיים מצילי חיים, כיוון שבמצב של אזעקות מסביב להגיע עם שניים או שלושה אוטובוסים זה בלתי אפשרי, בטח בטיפולים אינטנסיביים".

פעילות העמותה כוללת מענה טלפוני ראשוני מקצועי, שלאחריו הרופאים מחליטים בהתאם להערכה הקלינית באיזו דרך לטפל - ביקור בית למרותקי בית, תיאום ביקורים במרפאות מומחים ושירותי הסעה אליהם, וכן טיפולים דרך המרפאות הניידות שנרכשו הודות לתרומתם של משפחת ספרא, קרן DM ובסיוע אגף הקרנות של הביטוח הלאומי. המרפאות הניידות מאפשרת לשורדים לקבל שירותים רפואיים ישירות בביתם. טיפולים בתחומים כמו רפואת עיניים, רפואת עור, ואף אוזן גרון, המוגדרים כ"טיפולים שגרתיים", ניתנים מתוך ההבנה שהם יכולים להיות קריטיים לאיכות חייהם ולשמירה על בריאותם של המטופלים.

מה עוד צריך לקרות כאן כדי שהמצב ישתנה?
"קודם כל, גם בעולם של דיגיטציה צריך להביא בחשבון את האזרחים האלה. לא להתעלם מהם, וזה לא המצב כיום. צריך לדאוג לניוד חכם של זמני תורים, לתת עדיפות לפי גיל, ואולי לפנות אליהם באופן אקטיבי. כמובן שצריך להקצות משאבים להתמודדות עם התופעה של מחסור ברופאים ומרפאות בפריפריה, לחשוב על תמריצים ייעודיים לרופאים, שינוע מרכזים רפואיים. אנחנו נמצאים כרגע בקצוות באופן מאד משמעותי, והמצב קריטי לייצור מנגנוני תיעדוף לטיפולים רפואיים וביניהם רפואת מומחים".

יש תחושה שהמדינה ממתינה ששורדי השואה ילכו לעולמם כדי שלא יהיו על הגב של אף אחד.
"אנחנו נמצאים כאמור בקצה והמצב יקצין עוד, כי תוחלת החיים עולה. יהיו בשנים הבאות יותר זקנים, יותר אירועים כרוניים שיהיה צריך לעקוב אחריהם מבחינה רפואית, וכל המקום הולך לכיוון הזה שאומר שצריך לדאוג קדימה למה שיהיה כאן עבור האזרחים הוותיקים.

"הדבר הכי מרגש בעבודה היומיומית בעמותה הוא רוח ההתנדבות" מוסיף אביטן־כץ. "מדובר באנשים בכירים, כולם מנהלי מחלקות וסגני מנהלים, שמסיימים את יום העבודה המאוד אינטנסיבי שלהם בבתי החולים או בקופות החולים, ובדרך הביתה הם עוצרים לביקור בית בפריפריה ובכל מקום שבו זקוקים להם. עוצרים ובודקים. מצד אחד הם חלק ממערכת הבריאות, ומצד שני הם יודעים ומכירים את החסרונות של המערכת, ולכן נותנים מזמנם. אני תמיד שואל אותם: מאין הכוח הזה לנסוע לאופקים אחרי יום עבודה? וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אומרים לי שהם מבינים שאין סיכוי למערכת לראות את כולם ולתעדף את כולם, ובסוף הם עוד מודים לעמותה".

הצורך במתנדבים מתחום הרפואה עולה כל הזמן, ובעמותה אומרים שהם ממשיכים כל העת לגייס רופאים ורופאות. "ככל שיהיו לנו יותר, כך זמני הטיפול של העמותה יהיו יעילים יותר, מהירים יותר, עם יותר תחומי התמחות, ונוכל לטפל גם במגוון רחב יותר של צרכים רפואיים".

אני מסתכלת לא רק על הרופאים והטיפול עצמו, אלא על יוקר המחיה. הכל עולה יותר אני מניחה שזה גם משפיע.
"זו נקודה מאוד חשובה. יש לעמותה מערך הסעות שלם לטיפולים רפואיים, שבסוף גם למשפחה וגם למי שגר בפריפריה זה יכול להציל חיים. לא כולם יכולים להרשות לעצמם הסעה מיוחדת, במיוחד אם מדובר בהסעה נגישה. ראינו שיש מי שמוותרים על הגעה לטיפול רפואי כיוון שאינם ניידים. יש כאלה שמוותרים על משקפיים, על טיפולי שיניים וכיו"ב. העמותה מיצתה בשנה שעברה את כל התקציב שלה על הנגשה של הגעת מטופלים שורדי השואה לטיפולים. ועם יד על הלב אני אומר לך, שאם הייתה לי היכולת לממן כפליים את ההסעות הללו, הן היו מתמלאות מיד".

רגע לפני השיחה איתי, מספר אביטן־כץ, פנתה אליו שורדת שואה בת 93 במטרה לקבל סיוע לרכישת סבון מיוחד שעוזר לה להקל גירויי עור ועולה 90 שקל. "אשתי, שהיא רופאה מתנדבת בעמותה, הייתה אצלה בשנה שעברה, והיא פנתה אליי שוב כיום ואמרה שהיא מתביישת לבקש אבל זה נגמר לה. לצערי הרב, היא לא היחידה. לכן המסר שלנו ברור ופשוט: הם לא לבד ולעולם לא יהיו".