במלחמת יום הכיפורים לא היו בצה"ל קצינות נפגעים. המספר העצום של החללים והפצועים הפך חיילות צעירות, ללא הכשרה מוקדמת, למי שליוו את המשפחות השכולות, ביקרו בבתי החולים והפכו לפנים של צה"ל מולן. אחת מהן הייתה טליה לבנון, שמצאה עצמה נוסעת מהצפון לדרום ובחזרה, מנחמת, מכילה, מטפלת.
"יום אחד", היא נזכרת, "עברתי בבית, נכנסתי לחדר שלי, התיישבתי על המיטה ובכיתי. אמא נכנסה, הניחה עליי את היד בשקט, בלי לומר מילה, רק הייתה נוכחת, ואז קמה והלכה". הרגע נצרב בליבה של לבנון, כיום מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, ומלווה אותה מאז. הוא מזקק עבורה את האופן שבו היא רואה את תפקידו של הצוות המטפל בנפגעי טראומה ביטחונית.
"המשימה שלנו היא להיות גשר בין השבר שבו מי שעובר משבר נמצא, לבין המקום שאליו הוא צריך להגיע", אומרת לבנון בריאיון מיוחד, כשאנחנו בין שתי הפעימות הראשונות בעסקה לשחרור החטופים הישראלים משבי חמאס בעזה. "כשאנחנו מגיעים לאזורי אסון בעולם ובארץ, התפקיד שלנו הוא לאפשר לקהילה ולאנשים למצוא את הכוחות להתמודד. אנחנו לא יכולים לעשות את העבודה בשבילם. אדם מוצא את כוחותיו, ואנחנו עוזרים לו בתהליך הזה, עם הפנים קדימה".
כמו ריצת מרתון
בימים המתוחים האלה, כשהנפש נקרעת בין השמחה הגדולה על שובן של החטופות לבין הדאגה למי שעדיין נמצאים בשבי חמאס, ותלויים ביציאתה לפועל של העסקה הנוכחית וזו שתבוא אחריה - ובכלל, כשעם שלם נמצא בתוך סיוט שלא נגמר כבר שנה וארבעה חודשים כמעט - לבנון מביאה איתה מסר מנחם. היא לא מייפה את המציאות, אבל נחושה להילחם בשביל תקווה.
לפני שנצלול למאורעות 7 באוקטובר ולנקודת המבט שלה על האירועים האחרונים, נספר שהיא בת 71, נשואה פלוס חמישה, גרה במוצא. היא נולדה בשווייץ, אחרי שאביה גורש מלימודי הרוקחות באוניברסיטת ביירות ב־1948 ונסע לשם להשלים את התואר, וגדלה באוגנדה, שם עבד במיזם שהקים אלי הורביץ. בגיל 14 היא עלתה לבד לארץ ולמדה בפנימייה בכפר הירוק, עד שהוריה עלו בעקבותיה. "בגלל זה", היא צוחקת, "התחתנתי עם ירושלמי דור שביעי בארץ. הייתי צריכה שורש עמוק".
הטיפול במשפחות שכולות ובפצועים בצבא התווה לה את הדרך ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, ולתואר שני בעבודה סוציאלית ופסיכותרפיה. בתום לימודיה היא עבדה שמונה שנים במחלקת השיקום של הביטוח הלאומי, עם אלמנים ואלמנות, פתחה קליניקה פרטית, ובשנת 2000, אחרי אסון ורסאי, פנו אליה מעיריית ירושלים כדי שתעבוד עם משפחות הנפגעים מהאסון שנפלו בין הכיסאות ולא זכו לטיפול מערכתי.
ואז פרצה האינתיפאדה השנייה. קולגה אמר לה שהפדרציה היהודית של ניו יורק מקימה קואליציה לטיפול בטראומה, שתאגד תחתיה את העמותות שעוסקות בתחום על מנת שישתפו פעולה ביניהן. הראייה האסטרטגית הזו התבררה כפורצת דרך. כיום כוללת הקואליציה 58 ארגונים ישראליים, שעוסקים בטראומה על רקע ביטחוני.
"בישראל יש תופעה שאין כמותה בעולם: 'נוהל חרדה של הביטוח הלאומי'. מי שסובל מחרדה על רקע ביטחוני יכול לקבל עד 24 טיפולים בחינם. זה התחיל ב־2008 ושינה את המציאות. אנחנו עובדים עם צוותים של כבאים, אחיות, מורים, רבש"צים וכל מי שנוגע בנפגעי טראומה, ומלמדים אותם איך לעזור לאחרים ולעצמם. האנשים שלנו עובדים עם 160 רשויות במוכנות לחירום, ועם קהילות גיאוגרפיות וכאלה שהתקבצו סביב רעיון מסוים - ואנחנו מפעילים 15 מתוך 17 מרכזי חוסן ברחבי הארץ".
לפני המתקפה ב־7 באוקטובר, עמד תקציב הקואליציה הישראלית לטראומה על 30 מיליון שקל. 70% ממנו הגיע מהממשלה תמורת שירותים שסופקו - והשאר מתרומות. היום נאמד התקציב שלה ב־140 מיליון שקל, כמעט פי חמישה, כשמרכזי החוסן מתוקצבים ב־110 מיליון מתוכם. מספר המטפלים במרכזים זינק מ־230 לפני המלחמה ל־2,400, והם עוסקים בטיפול בתושבי האזור, הכשרה של צוותי החירום וכיתות הכוננות ועבודה ייעודית במגזר הבדואי, שנפגע קשה.
אחרי ארבע שנים של ייצוב התשתית מונתה לבנון למנכ"לית ויחד עם הקואליציה עברה את ההתנתקות, אסון הכרמל, ההסלמה הביטחונית בצפון ובדרום ואסון 7 באוקטובר. "השנתיים שקדמו לטבח היו קשות בעוטף. הקורונה השאירה אחריה אימפקט קשה, היו שם הסלמות כואבות שהטילו משקל כבד על האוכלוסייה, הצוותים וההנהגה. הגענו בלי אוויר. מספר המטופלים גדל מאוד והמטפלים, שהם בני המקום, היו צריכים לטפל גם במשפחה שלהם שהייתה תחת ירי. כשיש אזעקה בבית הספר של הילד, מה אתה עושה קודם?".
ב־7 באוקטובר, מוקדם בבוקר, היא הייתה בדרך למשמרת באיכילוב ליד קרוב משפחה שאושפז שם. "כשהגעתי כבר היו אזעקות בתל אביב והטלפון לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו כדי לשתף, להתייעץ. אחת האחיות נתנה לי חדר כדי שאוכל לעבוד, והאחייניות באו להחליף אותי בלי להודיע.
"עד כמה שזה יישמע מוזר, האירוע התגלגל בקטנה. ראשי הרשויות נקטו כבר בצהריים עמדה ברורה והתחילו להתארגן לפינוי, ואנחנו נערכנו לגיוס מטפלים במפונים. מרכזי החוסן התחילו לפעול, אבל הייתה תחושה שאנחנו הולכים למקום שלא הכרנו. צריך לזכור שבעוטף היו מתורגלים להתנהל בחירום, גם אם לא בסדר הגודל הזה. המטפלים במרכזי החוסן התחילו להרים טלפונים למטופלים. חלק מהמטפלים היו בממ"דים, אחת נחטפה והצליחה לברוח, שתיים נרצחו. לאט־לאט נחשפנו לגודל הזוועה".
למה זקוקים באופן מיידי אנשים שעוברים טראומה כזאת?
"המחשבה הראשונה היא לא לתת להם ליפול. צריך לעבור את זה. ב־8 באוקטובר הייתי במרפסת ודיברתי עם שני חברים מארה"ב, אחד מהם ניהל מרפאה פסיכיאטרית ב־9.11. לא יצאו לי מילים, רק 'איך, איך, איך?' והכוונה הייתה איך מתמודדים עם אסון כזה. הוא אמר לי שזו ריצת מרתון. 'את כאן כדי להישאר', אמר.
"כמטפלים, מה שמחזיק חלק מאיתנו הוא היכולת למדר. המשמעות היא העשייה. לא במובן של לנקות את הבית, אלא במובן של לנסות לתקן. זה לעשות את המצב טוב יותר, איך לגייס עוד מטפלים, איך לסייע. היום יש לנו פי עשרה מטפלים מאשר ב־7 באוקטובר. במבט לאחור, יש בי חרדת קודש מול העוסקים במלאכה, ההתגייסות הייתה פנומנלית.
"היה מאמץ אדיר של משרדי הממשלה שאיתם אנחנו עובדים בשוטף - משרד הבריאות שמוביל את מרכזי החוסן, ומשרד הרווחה - כדי לדייק וליצור מענים ולנסות לבנות תמונה רחבה. אבל העיקרון המרכזי היה להקשיב ולהתאים לראשי הרשויות, למנהיגות המקומית שהתגייסה והובילה, לאנשי המקצוע ולתושבים. הידע על הצרכים ועל האנשים נאסף בהדרגה, בשותפות רחבה, וממנו למדנו וניסינו להתאים מענים".
שאלה של אמון ותקווה
ב־8 באוקטובר כבר הייתה הבנה עמוקה בקרב אנשי המקצוע שצריך לבנות מענה ארצי, בהיקף גדול יותר מזה של מרכזי החוסן, בין השאר כיוון שירי הטילים נפרס על אזורים נרחבים ושנפגעי הנובה הגיעו מיישובים רבים שלא היה בהם מענה. כך קם מרכז החוסן הארצי לנפגעי חרדה. מוקדנים, שהם אנשי מקצוע וטיפול, מקיימים עם הפונה ריאיון טלפוני, ואז ממיינים את הפנייה ומשדכים בינו לבין מטפל. הטיפול ממומן על ידי הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות.
לבנון מבקשת להדגיש את האבחנה בין מערך בריאות הנפש לבין טיפול בטראומה. "בטיפול ממוקד בטראומה אנחנו מסייעים לאנשים לאסוף את הכוחות שלהם. יש אנשים שטיפול ממוקד לא יעזור להם, והם יזדקקו לטיפול נפשי ארוך טווח. במצב הנוכחי, אי אפשר לדבר על פוסט־טראומה כי עדיין יש ירי, חיילים נהרגים, החטופים עדיין בשבי וצפויים לנו בחודשים הקרובים ימים קשים מאוד. העם הזה נמצא בחשיפה מאוד גבוהה ועוררות גבוהה, אבל לא כולנו בטראומה. יש דרגות שונות והתמודדויות שונות, ויש אנשים שמאוד קשה להם".
ראית את החטופות ששבו. מה זה עשה לך?
"אתחיל בטוב: ראיתי עטיפה של אהבה וחמלה שנתנה הרבה כוח להרבה אנשים, וגם תקווה. ב־7 באוקטובר התרסקו כמה הנחות יסוד: שהבית הוא מקום בטוח, שהורים יכולים לדאוג לילדים שלהם, שהצבא יגיע כשצריך אותו ושהמדינה היא גוף שתומך ומגן על האזרחים. בצד זה התרסקה התקווה, המחשבה על העתיד הפכה לבלתי אפשרית והאמון אבד.
"אחד האתגרים הגדולים העומדים בפנינו הוא איך אנחנו מגייסים אמון ותקווה. חזרתן של החטופות חיברה אותנו לערכים של חמלה ותקווה ולתחושה מסוימת של שליטה. המאבק הגדול שלנו בתקופה הזאת הוא לחזק את התקווה, האמון והשותפות".
איך עושים את זה?
"סיימתי לקרוא את ספרו של הפסיכולוג ד"ר יאיר בן דוד, 'אופטימיות כבחירה מוסרית', והוא אומר שם, לפחות לפי הפרשנות שלי, שיש לנו חובה מוסרית לבצע פעולות שעושות אותנו חזקים, כמו עזרה לאחר, ובאמצעותן אנחנו מוצאים משמעות שמחזקת את האופטימיות והתקווה. דווקא עכשיו, מוטלת עלינו החובה לעשות לתיקון, ויש הרבה שותפים לדרך הזו".
חוץ מההנהגה שלנו, שעושה את ההפך.
"אני רוצה לדבר על המילה חוסן. המשמעות שלה היא לא להיות חזק, אלא להבין שאנחנו פגיעים אבל יכולים להתמודד. לצערי, המסר הזה לא עבר בקורונה, אלא כמה המצב שלנו נורא. עכשיו צריך לבנות אמירה שקשה ושיהיה כואב, אבל אנחנו יכולים להתמודד עם זה. לתת כלים לאנשים להבין מה נורמלי ומה לא, ושמותר להיות אמוציונליים. הורים צריכים להבין איך הם צריכים לתווך את המציאות לילדים ולהיות מודעים לעצמם".
איך מחזיקים מעמד בנדנדה הרגשית הזאת?
"חשוב להבין שיש דברים שהם לא בשליטתנו. אם נעסוק למשל באם נתנו או לא נתנו את השמות - נשתגע. במקום שיש לנו שליטה - כהורים, ילדים, בני זוג - צריך להכיר את התופעות האפשריות שיכולות לעלות מהסיטואציה ולזהות מתי צריך עזרה. שיש עם מי לדבר, קווים חמים, מטפלים, ולהעביר מסר שאתה לא לבד. יש מערכות תומכות. אני משתדלת להסתכל על הדברים הטובים ולגייס את המשפחה והקהילה לעזרה".
אפשר להשתקם אחרי יותר מ־470 ימים בשבי?
"אולי זו לא תשובה שפרויד היה נותן, אבל העוצמה האנושית היא דבר שאין אלא להשתאות מולו. מה זה להשתקם? תלוי מהיכן האדם הגיע, איזו אישיות יש לו, אם היה שם לבד, מה עבר, לאן הוא חוזר. יש כאלה שחוזרים לשכול וכאב, לחלק אין בתים לשוב אליהם. מגיע להם לראות אור יום, להיות מחובקים ואהובים. קשה לחזות מה יהיה.
"אנשים צומחים ממשברים מאוד גדולים, ואני מאחלת להם ריפוי בכל ליבי. אני עסוקה במילה שיקום, שהיא יותר קשה מטראומה. האם להשתקם זה לחזור למצב שלפני המשבר, או לגלות את עצמך באופן שונה? מה שכל כך קשה להכיל זה את הרוע האנושי. בקואליציה אנחנו עובדים עם אוכלוסיות שעברו אסונות טבע, שבהם אף אחד לא אשם. פה, זה לא רק מעשה ידי אדם, אלא ממש מקרוב. לא מטען שמתפוצץ, אלא רצח ואונס והתעללות. תהליך הריפוי צריך להחזיר את הבסיס, את התקווה. דויד גרוסמן הנפלא ניסח את זה כך: 'אפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשויה ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו'".