"שלום, אני מיטל, אשתו של איתן גונן - אביה של רומי שנמצאת בידי החמאס. את רומי אני מכירה מגיל 5, ובין היתר גדלה עם בנותיי. ב-7 באוקטובר החיים שלנו התהפכו ומאז עיקר עיסוקינו מוקדש להחזרת רומי הביתה. מאז הבוקר הארור והמלחמה בצפון, מרכז האימון שלי, מפעל חיי שהקמתי ב-2017, נפגע קשה ואנו בתהליך שיקום שלו. מרבית מרצנו וזמננו מוקדש להשבת רומי אלינו. הצטרפו ל'כוח רומי'. דמיינו את רומי שלנו חוזרת אלינו והדרך פתוחה ובטוחה עבורה. רומי חוזרת!"
הטקסט הזה, שמופיע לצד תמונתה של רומי המחייכת את חיוכה המתוק, עדיין קופץ כשנכנסים לאתר של מיטל וייס-גונן, "אימון וטיפול להצלחה SOM". למרות שרומי כבר שבועיים בבית, סערת הרגשות והשמחה העצומה על שובה מהשבי לא שקטה עדיין. מיטל, שהחליטה שהגיע הזמן להחזיר לחיים את העסק שלה, שהושבת מכורח הנסיבות, עוד לא הסירה את החלון הדיגיטלי הזה, שמתמצת את 14 החודשים האחרונים שעברה לצידו של איתן.
במהלך התקופה הזאת היא השתמשה בכל הכלים הטיפוליים שרכשה במהלך השנים, כמאמנת בכירה וסופרווייזר ICF, מטפלת ב-CBT והיפנו-תרפיה, שיודעת להתאים חליפת טיפול מותאמת אישית למי שיושב מולה. את החליפה של איתן ושלה תפרה תוך כדי תנועה, במציאות כאוטית, חוסר ודאות מטריף דעת ודאגה חונקת. וכדי לעשות את כל זה, נאלצה לסגור את הקליניקה שלה ולהפנות את האנרגיות להחזרתה של רומי בחיים, כמו שאיתן הקפיד להדגיש בכל ראיון או נאום. לא בכדי, המשפט הראשון שרומי אמרה לו בשיחת הטלפון ממקום המפגש עם האימהות ליד רעים היה "אבא. חזרתי בחיים".
מחפשים קצה חוט
7 באוקטובר זרק אותם מהחיים השלווים בכפר ורדים, עם שמונה ילדים שגידלו, חמישה שלו ושלישיית בנות שלה. הוא עבד בישקר, היא פרחה במרכז שפתחה בגן התעשיה של תפן, עם יומן מלא במטופלים משבע בבוקר עד שבע בערב, ריטריטים ביוון, סדנאות, סמינרים, אימון וליווי זוגי-מיני לזוגות ונשים ללא מגע מיני, הכשרת מטפלים, הרצאות והדרכות.
לאימון המנטלי הגיעה מקצה אחר. היא בת 50, חיפאית במקור, הנדסאית מכונות ומהנדסת איכות בהכשרתה. אחרי שסיימה תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים נקלטה בישקר כמנהלת אבטחת איכות, ועברה בין מספר תפקידים ב-18 השנים שהייתה שם. הכירה את איתן. ב-2017, אחרי כמה שנים של לימודים במקביל לעבודה, עשתה את השינוי והפכה לעצמאית.
בשעה 7:30 של בוקר שמחת תורה צלצל הטלפון. מיטל ואיתן היו עוד במיטה. "טלפון בשבת בשעה כזאת מאחד הילדים, זה מפחיד", היא חוזרת לרגע שהתחיל את הסיוט הארוך, כמעט מדקלמת את הטקסט עליו חזרה כל כך הרבה פעמים. "רומי דיברה עם איתן ממתחם הנובה וסיפרה שיש גשם של טילים. ואז אחותה, ירדן, אמרה שכבר דיברה איתה. בשלב הזה עוד לא הבנו את חומרת המצב.
"במשך ארבע שעות היא דיברה לסירוגין איתם ועם האמא מרב. בהתחלה היא וגאיה חליפה, החברה הכי טובה שלה, רצו לברוח ליישוב קרוב כדי להסתתר. לאט לאט הבינו שכל האזור מלא במחבלים ובשלב מסוים היא התחילה ללחוש וביקשה מאיתנו ללחוש. גאיה והיא עלו לרכב של בן שמעוני, שהצליח להציל 13 נפשות, יחד עם אופיר צרפתי. מעט לפני צומת עלומים, כשהם היו בטוחים שהנורא מכל מאחוריהם, מחבלים ריססו את הרכב בכדורים.
"ב-10:50 היא דיברה עם אמא שלה, ששמעה מישהו אומר בערבית, 'היא חיה, קח אותה'. שמענו על השיחה הזאת מהטלוויזיה רק למחרת בערב. לנו היא לא ענתה יותר. לא ידענו מה קורה איתה. הבית הפך לחמ"ל. הילדים של איתן היו איתנו, הבנות שלי ושחף, אחיה הגדול, הגיעו למחרת. כל כמה שעות עשינו סבב טלפוני בבתי החולים כדי לבדוק אולי הגיעה לשם. באו אלינו חברים, נציגים מהמועצה, הייתה גם עובדת סוציאלית שדאגה לנו. למחרת, ילדים של חברים הצליחו לעשות איכון על הטלפון שלה, והוא אותר בכיכר סלאח א-דין בעזה. אז הבנו בפעם הראשונה שרומי נחטפה, אבל עברו עוד 16 ימים עד שזה נאמר לנו מפורשות".
מה אתם עושים בימים האלה?
"מטפסים על קירות. מחפשים קצה חוט. הילדים הגדולים גרים בתל אביב, אז עברנו למרכז כדי להיות קרובים להכל, קרוב לאמא שלה, להיות ביחד. את הקצין המלווה קיבלנו יחסית מהר והיה את מי לשאול שאלות. אחרי שיצאנו מההלם הראשוני, החלטנו שרומי חוזרת הביתה ויהי מה.
"התחלנו לערוך מפגשים אופטימיים לרומי, בהם סיפרנו על מה שקרה ב-7 באוקטובר, מה אנחנו עושים כדי שתחזור ומה הקהל והאזרחים יכולים לעשות למענה ולמען החטופים, וסיימנו אותם בדמיון מודרך שבו רואים אותה חוזרת. זה התחיל באירוע הראשון שעשינו בינואר וזה נהיה קופי-פייסט במשפחה, הדמיון המודרך, השיח החיובי.
"כשהבנתי שהיא נמצאת בסכנה, שלחתי הודעה לעשרות מטפלים ברחבי הארץ כדי שיעשו לה 'מרכבה': הגנה של מגן דוד תלת ממדי, רוטט, מואר, עם אותיות יהוה מעליו, שיעטוף את רומי. כשנסענו לתקומה ראינו את הרכב של שמעוני, שהיה מנוקב כולו בכדורים, עד כדי כך שהמחבלים לא התייחסו אליו במשך 45 דקות כי היו בטוחים שאף אחד בתוכו לא בחיים. בדרך נס רומי, נפצעה רק ביד. היא הייתה מוגנת.
"לאיתן לקח זמן לגבש את האג'נדה שלו ולהסכים להתראיין. אני החלטתי לא לעמוד בפרונט, כי רומי היא המרכז. אחרי חודשיים, הצטרפנו למשלחת הראשונה שהוציא מטה החטופים לחוף המערבי בארה"ב. ארבעה ימים אינטנסיביים, מבוקר עד ערב, ללא מנוחה. קשוח מאוד. כשחזרנו, איתן מצא אותי בארבע בבוקר עם מזוודה. אמרתי שאני חייבת אוויר, והוא הבין מיד. הייתי מוצפת. נסעתי להורים לכמה ימים, ואז הבנתי שלא דאגתי לי. הבטריות שלי היו על אדים. הבנתי, בעל כורחי, שאני חייבת למלא את המצברים כדי שאוכל להמשיך לתפקד לאורך זמן".
"רציתי לא להרים ידיים"
היא ספורטאית בנשמה, השתתפה בטריאתלונים כולל תחרות "איירון מן", ואימנה קבוצות ריצה. כדי להוציא את עצמה מאזור הנוחות - כאילו היה להם נוח באיזשהו שלב - ארגנה שלושה "אתגרומי". בראשון רצה מסביב לכנרת במשך לילה שלם. התכנון היה שאיתן והקצין המלווה שלהם יצטרפו, בפועל ליוו אותה עוד 50 אנשים שרצו לצידה.
בשני, שהיה בסימן "ושבו בנים לגבולם", חתרה בסאפ מירדן למצרים ולאורך חופי אילת יחד עם 60 שחיינים ו-160 סאפיסטים. אילת נצבעה צהוב והתחברה למאבק להשבת החטופים. האתגר השלישי, שנערך שישה ימים לפני שרומי חזרה, היה ריצה של 101 ק"מ ברציפות, ק"מ לכל חטוף בשבי, מפונדק כושי רימון לאילת. "וזה היה קשה במיוחד", היא אומרת, "כי לא התאמנתי לפני".
ההתמודדות שלה עם הקושי מקבלת עוד שכבה של נחישות. בסוף 2019 מעדה בריצת שטח, ומצאה את עצמה מאושפזת בבית חולים עם פלטינות ברגל ימין. חודשיים וחצי הייתה בכיסא גלגלים. הרופאים אמרו שתוכל להתחיל לרוץ רק אחרי עשרה חודשים. היא החליטה להירשם לאיירון מן עוד לפני שדרכה על הרגל, ותוך ארבעה חודשים כבר התחילה להתאמן לתחרות.
"רומי ראתה אותי מנהלת את העולם מהספה, יוצאת למחנה אימונים עם קבוצת הריצה שלי, על כיסא גלגלים, צולעת בהליכה הראשונה שלי ולא מוותרת. איתן אותו הדבר. הוא לוחם. גם אמא שלה. אנחנו לא מקטרים, אנחנו מבינים יש ימים טובים ויש ימים טובים פחות. ניצחנו את זה כמשפחה ושמרנו על השפיות שלנו.
"כשרומי שמעה שהיינו בדרום היא שאלה אותי מה עשינו שם וכשסיפרתי, היא שאלה 'מה, רצת בשבילי 101 ק"מ?'. הספורט הוא חלק מהחיים של כולנו. היא סיפרה שעשתה ספורט בשבי. בהרצאה שלי אני מספרת איך העקרונות האלה, שלא לוותר, עזרו לי לצלוח את התקופה הזאת. שאלתי את עצמי מה אני רוצה שיקרה ביום אחרי שרומי תחזור. רציתי לסיים אותה כשאנחנו בית חזק ויציב, שהזוגיות שלנו חזקה ויציבה. רציתי לא להרים ידיים ולדבר על מה שאני מרגישה. תקשורת זה אחד הדברים החזקים שהיו לנו".
שנים היא כותבת שירים. את השניים שכתבה לרומי החליטה לשיר בעצמה. "השיר הראשון, שנכתב שלושה חודשים אחרי שנחטפה, מדבר על רכבת הרים, טלטלה, קושי וגעגועים. השני, מתרכז בשמש וקורא לה לבוא. זה משהו שנבנה, מעיד על התהליך שעברנו. בהתחלה היה הלם נוראי ואז, כשידענו שהיא בחיים מאלה שהיו איתה, והיינו יותר אופטימיים.
"עמדנו בסיטואציה של חוסר אונים, במצב דחק מתמשך ואין מישהו שיכול לעמוד בו במשך כל כך הרבה זמן. כבר ביום השני הבנו כמה לא נכון לנו לצפות בטלוויזיה. בכל התקופה הזאת היא הייתה כבויה. הפעלנו אותה רק בחזרה של רומי ושל החטופים. למה? כמי שפגש את הבכירים ביותר, ושמע מהם את מידע, הבנו שיש פערים.
"היו עדויות על מצבה מאלה ששבו בעסקה הראשונה, אז ידענו שהיא בחיים ולא רצינו שדעתנו תוסח, היינו חייבים להיות בפוקוס, לכוון את כמו האנרגיה שלנו לכיוון אחד, לתמונה של רומי חוזרת הביתה. כשהיה עדכון קיבלנו אותו מהקצין של רומי, שהיה הכי מעודכן, רלוונטי וקונקרטי. כמה פעמים במהלך התקופה הזאת הם היו כמעט פה? ידענו ונתנו לזה לעבור לידנו".
צריך כוחות-על כדי לתת לשטף המידע הזה לעבור לידכם.
"איתן ואני היינו 24/7 יחד, העוגן אחד של השני. אנחנו והילדים. רומי סנדוויץ'. הגדולה שלי בת 23, בגילה כמעט, הקטן שבבית בן 18. אין לנו ילדים משותפים, כי עם עוד שניים אנחנו כבר צריכים מיניבוס".
"הכאב מתנגש עם החוק"
מהר מאוד מיטל הבינה שהיא חייבת לחזור לעבודה, כדי להתפרנס. "מכיוון שאני לא האמא הביולוגית של רומי, אין לי עזרה מהמדינה. פניתי ונתקלתי בהתנגדויות. ישבו אצלנו מביטוח לאומי ומנהלת החטופים, ואמרו שאי אפשר לפעול בניגוד לחוק. קיבלתי עזרה מכפר ורדים, ותושבים רצו לתרום ולא הסכמתי. לא רציתי לקבל תרומות כי אני יודעת לעבוד ולהרוויח".
כבת זוג של הורה לחטופה, למיטל לא הגיע תגמול כלשהו בגין המצב שאליו נקלעה, גם לאחר הרחבת החוק לטובת החטופים וקרוביהם. הסיטואציה המשפחתית המורכבת הזו, שלא נמצא לה פתרון, מזכיר את מצבן של גרושות המילואימניקים, שלא זכו להטבות ומענקים שמגיעים למשפחות מילואימניקים. רק לאחרונה השתפר המצב, כשעבר החוק המקנה להן מענק של עד 1,634 שקל ליום אם יצאו לחל"ת, ומענקים נוספים, בין היתר על הימים שבהם "מילאו את מקומו" של הבעל במשמורת המשותפת על הילדים.
בביטוח לאומי אישרו את הפרטים. "הביטוח הלאומי מכיר ויודע את סיפורן של כל משפחות החטופים והשבים, אותם הוא מלווה באופן צמוד מאז 7 באוקטובר. כל אדם, כל משפחה, כל סיפור הוא עולם ומלואו והרגש והכאב לעיתים מתנגשים עם החוק אליו אנו כפופים ומחויבים. כל מקום וכל סיוע שנוכל לתת ויאושר על ידי קובעי המדיניות - אנחנו תמיד נהיה שם בחרדת קודש ובאהבה גדולה".
המצב הכלכלי הכריח אותה לחזור לעבוד, אבל העבודה פחתה. "אנשים לא רצו מישהי עם כזה תיק על הראש. וכשהתחלתי לעבוד בזום ולהתניע קצת, פרצה המלחמה. קיבלתי כמה פעמים 1,300 שקל, פיצוי על אובדן הכנסה, כי הפסקתי לעבוד הרבה לפני שהתחילה המלחמה בצפון, ולא היו לי הכנסות. ביישוב עזרו לי. נתנו מענקים ותושבים רצו לתרום, אבל לא רציתי.
"יצאתי להד-סטארט וגייסתי 50,000 שקל, כי לא רציתי ליפול על איתן. התחלתי לעשות מעגלי נשים, מפגשים. כשהכסף נגמר, התחלתי לשווק מארז קלפים טיפוליים שפיתחתי כבר לפני כמה שנים, וספרון טיפולי למצבי דחק שמסביר איך לטפל בחרדות, איך לנתק את המוח באמצעות הסטת תשומת הלב למקום אחר. זה נמכר מפה לאוזן, אנשים התחברו לסיפור. אני בבעיה, לא יכולה עכשיו לטפל, אז תזמינו אותי להרצאות, תקנו את המוצרים שלי ותקבלו תמורה".
השאיפה להחיות את העסק מתאפשרת עכשיו, כי רומי כאן. "כששלחתי לה את השירים, היא כתבה כמה היא אוהבת אותי וכמה אני מרגשת אותה. אני מזהה את האסרטיביות שלה. היא בחרה לא להיות קורבן בשלבים המוקדמים של השבי. את רואה ילדה עם ביטחון, שיודעת מה היה, שכל האחריות עברה אליה. אמרנו לה, תגידי מתי את רוצה שנבוא ומתי ללכת. והיא שמה גבולות וזה נפלא. היא לקחה שליטה על החיים שלה".