אימא לשמונה ילדים (משני נישואים שונים) הלכה לעולמה והחליטה לחלק את עיזבונה בצורה שוויונית בין ילדיה, למעט הווילה שלה בתל מונד - אותה בחרה להוריש לאחד מילדיה מהנישואים השניים (מאור, שם בדוי). אחד מן הילדים מהנישואים הראשונים - יצחק (שם בדוי) התקשה לקבל את החלטת האם והחליט לערער על קיום הצוואה - צעד שהוא עתיד להתחרט עליו.
יצחק טען כי חתימת האם זויפה, אך חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד שללה זאת. בנוסף, יצחק טען כי המנוחה לא הייתה כשירה במועד החתימה על הצוואה, טענה זו נשללה גם היא ע"י חוות דעת של פסיכיאטרית שהעידה על תפקודה של המנוחה בטרם חתימת הצוואה וחוות של פסיכיאטר שמונה כמומחה מטעם בית המשפט.
במקביל, זוגתו של יצחק "העידה" כי מצאה בארון צוואה מאוחרת של המנוחה - שנוסחה זמן קצר לפני לכתה. אלא שלא זו בלבד שבת הזוג לא הגישה לבית המשפט את הצוואה, היא לא ידעה אפילו לפרט את תוכנה. במקום זה - העידה בשקריות כי מאור תקף אותה כאשר ראה אותה "מגלה" את הצוואה המאוחרת שהוחבאה בארון.
ייתכן שהאם המנוחה חזתה את העתיד?
האם המנוחה חששה כנראה מהאפשרות ששמונת ילדיה יתכתשו ויריבו על הירושה. לכן - הכניסה מראש בצוואה, סעיף תניית סילוקין. סעיף זה קובע כי מי שיערער על הצוואה (וערעורו יתגלה כתביעת סרק) - לא יקבל דבר מהירושה ( גם אם צו הירושה מצווה לו אחוז מסוים מהעיזבון). ובמקרה הנ"ל כתבה האם בצוואה: "כל אדם אשר על פי כל ידרוש ו/או יתבע תביעה כלשהיא ביחס לעיזבוני ו\או יטען כי הינו יורש חוקי שלא בהתאם לצוואה זו - לא יקבל מעיזבוני ולא כלום, יוכל בכל זאת לקבל מתוך עיזבוני סך של שקל אחד בלבד".
יצחק החליט לערער לבית המשפט המחוזי, אך הפרשה נחתמה באופן סופי לאחרונה לאחר שהחליט למשוך את הערעור. הוא אכן "זכה" בשקל - והחליט לוותר עליו.
מי שייצגו את מאור היו עו"ד בעז קראוס ועו"ד עמית אלזם, שמסרו בתגובה לפסק הדין: "תפסת מרובה לא תפסת. כאשר מעלים טענות התנגדות מכל הבא ליד, הבהיר בית המשפט כי יש לדחות את ההתנגדות ולחייב בהוצאות ראויות. הצדק נעשה".