יליד 1950 התגייס ב-1968 ושירת בשריון במהלך מלחמת ההתשה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים חבר ליחידתו ולקח חלק בקרבות קשים בחזית הדרומית. ביום העשירי למלחמה נפגע בראשו, קיבל טיפול רפואי ופונה לבית החולים קפלן - ומאז לא שב ללחימה.
לדבריו, מיד לאחר שהחלים, שב ללימודיו בטכניון, אך כבר ב-1974 חווה התקף פאניקה קשה מתוך שינה, פונה לבית החולים על ידי אשתו, ושם נקבע שהוא סובל מהתקף חרדה. הוא טופל תרופתית בהתאם.
לאורך השנים חזרו התקפי הפאניקה והחרדה הקשים. בשל הסטיגמה השלילית מהם סובלים נפגעי נפש, סירב המערער להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, ונטל בסתר, לאורך שנים ארוכות, טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים יקרים, אותם מימן מכיסו, וזאת במטרה להסתירם ממערכת הבריאות ומסביבתו הקרובה.
לאורך השנים איש ממטפליו לא קישר בין מצבו הנפשי של המערער לשירותו הצבאי, בין השאר משום שמעולם לא דיבר על שירות זה כחוויה טראומטית. כל הקורות אותו במלחמת יום הכיפורים נמחקו מזיכרונו, ועל כן לא היו לו זיכרונות לשתף.
נכות נפשית עם גמלה חודשית נמוכה
לדברי בא כוחו עו"ד יואב אלמגור, בעשורים הראשונים שבהם טופל המערער, עדיין לא התבססה ההכרה בתופעת הפוסט-טראומה בפרקטיקה הרפואית. רק בשנות ה-80 הפכה תופעה זו למוכרת בפסיכיאטריה העולמית, והרופאים בישראל החלו להתייחס אליה בהרחבה רק במהלך שנות ה-90. על כן, איש ממטפליו של המערער לא קישר בין החרדות המלוות אותו למלחמה שבה נטל חלק.
בערעור פורטו עלויות הטיפול הגבוהות, אותן נאלץ המערער לשלם מכיסו לאורך השנים. הוא העיד שהיה טרוד ולחוץ כל העת מהתקפי הפניקה התכופים שניתכו עליו חדשות לבקרים. בשנת 2,000, לאחר שהסתבך בחובות, נסע בגפו לארה"ב ושהה שם 9 שנים, שבסופן הסתבך בחובות נוספים, ושב לארץ כלעומת שבא.
רק לאחר שהבין את משמעויות הפוסט טראומה, ולאחר שחקר לעומק את קורות יחידתו במלחמה - הבין המערער כי למרות הקשיים הצפויים, עליו להגיש תביעה להכרה בנכותו לקצין התגמולים במשרד הביטחון. בקשתו התקבלה, והוא הוכר כנכה בגין PTSD. נכותו הנפשית נקבעה על שיעור של 20%, שהקנתה לו גמלה חודשית נמוכה בת כמה אלפי שקלים. המערער חש שהצדק נמנע ממנו, ובמצוקתו פנה לעורך הדין יואב אלמגור, אשר הגיש בשמו ערעור על החלטת קצין התגמולים, לבית משפט השלום בתל אביב יפו, המשמש כערכאת ערעורים על החלטות משרד הביטחון.
השופטים מציינים בפסק דינם, כי על-פי סעיף 18(א) לחוק הנכים, הכלל הבסיסי הוא שתגמולים המגיעים לנכה ישולמו החל מיום שחרורו משירות צבאי - בתנאי שהגיש את התביעה בתוך שנה מיום שחרורו. אם התביעה מוגשת לאחר המועד הזה, התגמולים יחושבו רק החל מיום הגשת התביעה, אלא אם קבעה הוועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר.
עם זאת, בסעיף 18 (ו) לחוק נקבע חריג לכלל האמור. כאשר נכה לא הגיש תביעה במועד בשל מחלת נפש או ליקוי שכלי, והגיש אותה רק לאחר שמונה לו אפוטרופוס - ניתן לשלם את התגמולים רטרואקטיבית מיום שחרורו, בתנאי שהאפוטרופוס הגיש את התביעה בתוך שנה מיום מינויו. ועל כך ממשיכים השופטים ומבהירים שבתמצית לעניין פרשנות סעיף 18(ו) נקבע בהלכה כי המבחן הנכון לעניין זה הוא מבחן המסוגלות ולא מבחן של מודעות. כלומר, יש לבחון האם הנכה יכול היה לדאוג לענייניו ולהגיש את התביעה, או שמא נבצר ממנו לעשות כן, כתוצאה ממצבו הנפשי.
בפסק דינם קבעו השופטים כי אי אפשר לצפות מאדם שאינו מודע לכך שנפגע נפשית, להגיש תביעה בזמן. לדבריהם, "המבחן הנכון לבחינת גדרו של החריג שנקבע בסעיף 18(ו') לחוק הנכים, הוא מבחן המסוגלות ולא מבחן של מודעות. כלומר, יש לבחון האם הנכה יכול היה לדאוג לענייניו ולהגיש את התביעה, או שמא נבצר ממנו לעשות כן, כתוצאה ממצבו הנפשי."
בית המשפט קבע לפיכך כי המערער זכאי להכרה רטרואקטיבית מ-1973 ועד למועד שבו הוכר בפועל. השופטים ביקרו את עמדת משרד הביטחון, שלפיה רק אדם שאיבד כליל את כשירותו הנפשית יוכל לקבל זכויות למפרע, וציינו כי לעיתים עצם מהותה של פוסט-טראומה, ובעיקר ההתנתקות והפגיעה בזיכרון, מספיקים כדי להצדיק סיטואציה כזו.
לדברי עו"ד אלמגור, מדובר בפסק דין תקדימי, אשר פותח את הדלת בפני חיילים לא מעטים שלקו בפוסט-טראומה, מבלי שהייתה להם כל דרך, לאורך שנים, לדעת על קיומה או על הזכויות המגיעות להם. השופטים קבעו כי משרד הביטחון ישלם למערער תגמולים מלאים החל משנת 1973 ועד היום, וכן ימשיך בהעברת התגמולים החודשיים בגין נכותו.