כל מי שלא נזקק אי פעם למערכת בריאות הנפש של ישראל, יכול היה להביט אתמול על ההתגוששות בין משרד הבריאות למבקר המדינה, כמו על עוד קרב בוץ מלוכלך ומכוער. מבקר המדינה פרסם דוח חמור על קריסת שירותי בריאות הנפש של ישראל מ-7 באוקטובר, על ההמתנה הבלתי נסבלת לפסיכיאטרים ומטפלים, על מספרם המועט, חוסר הפניות והמקצועיות שלהם, ועל העובדה שיותר מדי ישראלים לא מקבלים את הטיפול הנפשי שמגיע להם.
משרד הבריאות מנגד, נעמד על הרגליים האחוריות, והתחיל לטנף על מתניהו אנגלמן ושיטות המחקר שלו, כשבמרכז הוויכוח עמד מספרם של הנזקקים לטיפול נפשי בקרב אזרחי ישראל אחרי האסון, האם מדובר ב-300 אלף כמו שטוענים אנשי משרד הבריאות, או 600 אלף לשיטת המבקר.
כל מי שנזקק לפסיכולוג או פסיכיאטר, או סתם מטפל במתמודד נפש שנזקק לשירותים האלה בשוטף, כמוני, תלש שערות בייאוש וחוסר אונים לנוכח עזות המצח של משרד הבריאות, ולא הצליח להבין איך הם עוד מעיזים להתגולל על אנגלמן, במקום להתייחס עניינית לטענותיו הצודקות, ולבקש סליחה ומחילה מכל מי שנפגע מהמערכת שבראשה הם עומדים.
אנחנו נכנסנו לחוויה המפוקפקת הזאת בקורונה. בן משפחה היה צריך להתאשפז במחלקה פתוחה, ממשלתית, אבל לא היה מקום, למרות שהיתה סכנה לחייו. בימי שגרה, ההמתנה לכניסה לשם לוקחת, במקרה הטוב, שבועות ארוכים. בקורונה, זה התנפח למעל לחצי שנה של סיוט. למזלנו, אחרי קצת יותר מחודש בלי שינה, ועם פחד נוראי שנאבד אותו, הצלחנו לקבל את הטיפול, שלמזלנו היה טוב, כיוון ששמענו סיפורים על אשפוזים שגרמו לנזק נוסף.
אחרי השחרור מהמחלקה, נכנסנו לעוד סיוט, למצוא לו טיפול מקיף בקהילה. אמרו לנו שאין מטפלים פנויים, שאנחנו חייבים להיות סבלניים ולחכות. הייתי צריכה להתחנן בדמעות ולהסביר, שאם לא יהיה רצף טיפולי, נאלץ לאשפז אותו שוב וזה יעלה הרבה יותר למדינה.
לא היה עם מי לדבר. עד שהפסיכולוגית שליוותה אותו במחלקה, הסכימה, באופן חריג, שיגיע לשם פעם בשבועיים לשיחה. בין לבין, אנחנו היינו צריכים לשמור עליו לבד, בלי שום עזרה טיפולית זמינה, כדי שלא יתדרדר עד שימצא לו טיפול מתאים. וזה קרה רק אחרי שלושה חודשים, ואחרי שנקבעה לו נכות נפשית והוא כבר קיבל קצבת נכות מלאה.
השלב הבא היה למצוא פסיכולוג לפגישות של פעמיים בשבוע. בקופת החולים באמת עשו מאמץ אדיר, אבל שוב היתה המתנה של כמה חודשים מורטי עצבים, עד שנמצאה מטפלת חיצונית מסורה שעובדת עם הקופה. חשבתם שכאן זה נגמר? ממש לא. עכשיו אנחנו נלחמים כדי להאריך את משך הטיפול שלו, כי הוא חרג מהמכסה שנותנת המדינה.
לא מעניינת אותי המתודה שבה השתמש המבקר כשערך את הסקר שלו, והאם יש רק 300 אלף אנשים סובלים שנזקקים עכשיו לטיפול נפשי מיטבי ולא זוכים לו. גם לא אכפת לי אם הכבוד של שר הבריאות והמנכ"ל שלו נפגעו. קיבלתם תוספת תקציב של 2.3 מיליארד שקל כדי שתרימו את מערכת בריאות הנפש על הרגליים, ונכשלתם. לא בניתם מערכת שתפקח ותבקר על עבודת קופות החולים שמספקות את מירב טיפול הנפש בישראל, לכן זמני ההמתנה לא קוצרו, אלא אף התארכו בעקבות המלחמה. לא הקמתם מערך חירום לאומי, שידע לתת מענה באירועים המוניים כמו 7 באוקטובר.
שירותי בריאות הנפש הורעבו, הוכו ונדחקו לסוף התור במשך שנים ארוכות, והקורונה גמרה אותה לגמרי. משה בר סימנטוב, המנכ"ל הנוכחי, היה גם מנכ"ל המשרד בעת המגיפה, וכבר אז הוא היה מודע למצבה העגום. עכשיו הוא כבר חתום על מחדל לאומי. כמו שכתב אנגלמן, "כשלושה מיליון ישראלים עלולים לסבול מתסמיני פוסט־טראומה, דיכאון או חרדה, והם אינם מקבלים את הטיפול הנפשי שהם זקוקים לו. מערך בריאות הנפש, שהתקשה לתפקד עוד לפני 7 באוקטובר - קרס בימים הראשונים למלחמה".
טוב יעשו במשרד הבריאות אם יפסיקו להתבכיין שהמבקר עשה להם עוול. אין ספק שיש שם אנשים ומטפלים טובים, אבל מערכת בריאות הנפש זקוקה לעוד הרבה מאוד כאלה, אבל הם מעדיפים לברוח כמה שיותר רחוק מהמערכת הציבורית בגלל התנהלותה העקומה וחוסר התגמול הנאות.
אני רק יכולה לאחל לכל אחד מבכירי המשרד הזה, שלא יזדקקו לשירותיה אף פעם. בטח אחרי שיהפכו לאזרחים מהשורה.