דני תפוחי היה ילד רגיל שגר ברחוב שמשון 6 בשכונת הברושים. באחד מימי הקיץ החמים, הוא נתקף בצימאון, ראה על אדון החלון נוזל סגול שהניח המדען פרופ' קתרוס ושתה את כולו. מאותו הרגע הפך לרואה ואינו נראה, ולגיבור סדרת ספרי נוער בשם "דנידין".
און שריג, הסופר, התחיל את עלילותיו בעזרה לילדי השכונה והוריהם, ובהמשך גייס את דנידין למשימות לאומיות שניצלו את יכולותיו להיעלם ולחזור ולהיראות. הוא סייע לחיל המודיעין, פעל בשורות צה"ל במלחמת ששת הימים, שיגע את סדאם חוסיין ואפילו הוחלף בעסקת שבויים עם קולונל מצרי. על כל אלה זכה בעיטור הגבורה ובמספר צל"שים.
נזכרתי בדמותו של דנידין, כשחשבתי על תושבי הצפון השקופים. גם הם, כמוהו, הפכו בשנה וחצי האחרונות לרואים ואינם נראים, למרות רצונם. רק שבניגוד לרואה ואינו נראה, ועל אף שהפגינו גבורה עילאית, גם אם לא חיסלו בעצמם 720 חיילים ו-7 קצינים עיראקיים כמו הגיבור הספרותי, לא רק שלא קיבלו צל"ש מהמדינה - הם אפילו לא זוכים ממנה ליחס מכבד.
תחשבו כמה מתסכל זה להיות שקוף. איזה חוסר אונים נוראי, כשאתה זועק וקולך לא מגיע לאוזניים שאליהן אתה פונה. ומהיום שבו התקבלה ההחלטה להחזיר אותם הביתה ב-1 במרץ, מעל לראשם, הם מנסים להסביר שזה בלתי אפשרי ואף אחד לא שומע. על עקירה באחת מביתם בהחלטה ממשלתית, היטלטלות בין קורת גג אחת לאחרת שוב ושוב, תוך מלחמה על הפרנסה ולהחזיק את המשפחה שלא תתפרק, מגיעה להם לפחות התחשבות.
הראשון שהיה צריך להילחם עבורם הוא זאב אלקין, שר המנהלות, זה שמונה כדי להציל אותם מהרשלנות הממשלתית הפושעת. אלקין עשה רושם מצוין עם כניסתו לתפקיד, אבל ככל שעובר הזמן הוא מפגין אטימות לב הולכת וגוברת וטכנוקרטיות בלתי מובנת. גם הוא נצמד באדיקות ל-1 במרץ, כאילו היה יום קדוש ולא תאריך שרירותי לגמרי.
איך אב לילדים, כמוהו, חשב בכלל שאפשר לעקור תלמידי יסודי ותיכוניסטים לפני בגרויות, באמצע שנת לימודים? האם הוא היה עוקר את ילדיו ממערכת החינוך שהסתגלו אליה בקושי רב? האם הוא היה מעביר אותם עוד משבר, כי מישהו החליט לשים אצבע על לוח השנה? מה גם שראשי הרשויות מודים בפניו שאין להם אפשרות לפתוח את מערכת החינוך כסדרה, לא רק בגלל המבנים הלא שמישים, אלא כי המורים פשוט לא רוצים לחזור.
אם הסכם הפסקת האש היה מתקתק כמו שעון, והחיזבאללה היה נסוג אל מעבר לליטני ויותר, אפשר היה לשקול שוב עלות מול תועלת, ולהחליט שזהו, זה הדד ליין. אבל כשבמטולה ושאר יישובי הגדר שומעים פיצוצים כל הזמן, וכשבכל שבוע מתפרסמים צילומי אמל"ח שצה"ל תפס ודיווחים על עוד מנהרה שסוכלה, אף אזרח עם מעט תבונה בראשו לא יעמיד במבחן את עצמו ומשפחתו.
ואם מישהו ישלוף עוד פעם תירוץ שצה"ל הוא זה שהחליט שאין סיכון בטחוני והוא זה שקובע, אשמח להפנות אותו ל-7 באוקטובר. גם אז צה"ל קבע שאין סיכון ביטחוני וראינו איך זה נגמר.
שרי הממשלה, הבטיחו שאף אחד לא יאיץ בתושבים לחזור הביתה. שיתנו לכל אחד את הזמן שלו כדי להתארגן. אז אמרו. עכשיו מצמידים להם את האקדח הכלכלי לרקה ואומרים במתק שפתיים, מי שירצה להישאר עד סוף שנת הלימודים, אין בעיה. אנחנו ניתן לו את מענק האיכלוס, אבל נשלול ממנו את מענק השיבה. או במילים אחרות, או שתחזרו מתי שנגיד לכם, או שזה יעלה לכם בכיס.
לא בכדי המפונים מהצפון לא נוהרים הביתה. מעטים מטפטפים לשם. מי שמצא מפלט במרכז הארץ ובסמוך אליו, מבין שככל שאתה קרוב יותר לתל אביב וירושלים, פתאום אתה הופך לנראה ונוכח. סופרים אותך, נותנים לך שירותי רפואה וחינוך טובים, הכל נגיש וזמין כאן ועכשיו. אף אחד מהם לא שש לחזור ולהיות שקוף, דנידין דה לשמאטע, שאף אחד לא שם עליו.