לפני 500 ימים השעון המעורר של מדינת ישראל הפעיל אזעקות עולות ויורדות, כשהתופת נחתה על אזרחיה בעוטף. הם נורו בעודם נמלטים מהמסיבה, מצטופפים במיגונית, נדקרו והוצאו להורג בממ"דים לעיני אהוביהם, נאנסו, עונו ונחטפו. 500 ימים להפקרה, לציפייה שמישהו יגיע ויציל אותם, ואף אחד לא בא. כל איש לנפשו.
500 ימים לטבח, שזוועותיו נטבעו בנשמתו של כל אחת ואחד מאיתנו, אבל מה שבא אחריו נורא לא פחות.
מעבר לקריסה הטוטאלית של השירותים הציבוריים, שהיו אמורים להיות משענת בטוחה, מיד אחר כך, קריאת ההשכמה של 7 באוקטובר, לא שינתה את התנהלותם של נבחרי הציבור והממשלה. המדינה לא הגנה על 939 האזרחים החפים מפשע שנרצחו ביום ההוא, 251 החטופים ואלפי הפצועים, והיא ממשיכה להפר את החוזה הבסיסי בינה לבין אזרחיה: לפעול למענם, לדאוג להם, או לפחות לראות אותם.
הכלל הראשון בדמוקרטיה, שרבים בממשלה ובכנסת נוטים לשכוח מיד אחרי השבעתם, אומר שהעם הוא הריבון, ולא הם. גם אחרי קבלת הלשכה, פלוס רכב השרד, והכרטיס הפתוח לנסיעות לחו"ל על חשבונו, הם עדיין משרתי ציבור, ולא, כמו שנדמה לחלקם, שהציבור נועד לשרת אותם, ולכן אפשר להתעלם ממנו, לזלזל בו, ולהתייחס אליו כאל זבוב טורדני ביום שרב לוהט.
או במילים אחרות, המדינה קמה על ידי העם ולמען העם, ולא למען שימור הקואליציה, הכיסא במליאה, השררה, הטינופים ההדדיים והעיסוק בטפל.
500 ימים לאסון הגדול בתולדות ישראל, שריסק את האמון בין הציבור למוסדות השלטון, ודבר לא קרה. לא היתה רפורמה אזרחית מקצה לקצה, שתקים מחדש את המנגנון הציבורי שהתפרק, אבל הרפורמה המשפטית דווקא חזרה וביתר שאת. לא נבנה מחדש עמוד שדרה ממלכתי, שיחייב את השלטון כולו ויאחד את העם תחתיו, אבל חרם על השבעת נשיא בית המשפט העליון היה גם היה. את המחרימים הדבקים בצדקתם לא עניין איזה מסר מחלחל למטה.
ואם כבר הזכרנו ממלכתיות, אז בואו נדבר על היחס למשפחות החטופים והחללים. אין כבוד, אין דרך ארץ, אין לקיחת אחריות. כל ח"כ זוטר יכול לצעוק עליהם, לגרש אותם מחדרי הוועדות, להעליב, למנוע מהם להיכנס לכנסת, להפוך את מי שילדיהם סובלים בשבי, למי שפוגעים בביטחון ישראל. אלה הנבחרים שאליהם אנחנו אמורים לשאת עיניים.
המצב בצה"ל לא טוב יותר. שיקום ההרתעה וכוחו של הצבא, התאפשרו בזכות מסירותם ועוז נפשם של החיילים בסדיר ובמילואים, ולא בגלל רוויזיה אמיתית שנעשתה שם. וזאת הסיבה שתושבי הצפון לא חוזרים לבתיהם וישובי העוטף כמעט ריקים. עדיין עומד באוויר החשש שבצה"ל לא מגלים הכל, או שלא קוראים נכון את המצב.
המפונים אפילו לא שקופים. הם כאילו בכלל לא קיימים. ההחלטות הממשלתיות מתקבלות מעל ראשי המפונים, כספי השיקום לא מגיעים, הפיצויים מתעכבים ועשרות אלפים שנעקרו מביתם ברגע, תלויים בגחמות של הפוליטיקאים ובהחלטותיהם השרירותיות. כמו תאריך היעד שנקבע לחזרה הביתה, 1 במרץ, באמצע שנת לימודים, כשעבודות השיקום בישובים רק התחילו.
המלחמה רק נתנה תירוץ להזנחת האזרחים. תקציב הביטחון זינק, והשאר קוצץ למוות. לא שקודם היו פה שירותי בריאות, חינוך או תמיכה נפשית מעולים, אבל עכשיו אין מורים, אין תורים למומחים ואין פסיכולוגים פנויים. הצרכים היומיומיים של ישראל ישראלי הפוסט טראומטי, נבעטו מראש סדר העדיפויות לבוץ של שולי השיח, ונבחרי הציבור המורמים מעם, אומרים לו שהוא הוזה, מפונק, מנדנד, והמצב בכלל בונבוניירה.
האינפלציה והמדד משתוללים בפראות, והמשכנתא חונקת? שר האוצר מכריז שהכלכלה שלנו פורחת. העסק מקרטע כי היית 400 ימים במילואים ואין לך איך לסגור את החודש? הוא מסביר בסבלנות שהמלחמה טובה לכלכלה. ותגידו תודה שלא העלו לכם מסים, אלא רק הקפיאו את מדרגות המס, את נקודות הזיכוי וקצבאות הילדים. המע"מ זה לא מס, גם הארנונה והחשמל לא. מה אתם באים בטענות.
גם אם יש עוד מישהו שקונה את הדיבורים היפים האלה, ברגע שהוא מגיע לקופה בסופרמרקט, הוא חוטף את הכאפה לפנים. מאז 7 באוקטובר מחירי המזון זינקו במעל ל-5%, והממשלה לא עשתה דבר בעניין. אנשים מוציאים מוצרים מהעגלה, כי אין להם מספיק כסף לשלם את החשבון, והמדינה מסתכלת לצד השני. שום סנקציה לא הופעלה נגד הקמעונאים, היצרנים והיבואנים שחגגו על המצב, אפילו חוק שימנע את הניצול הציני הם לא הצליחו להעביר, שלא לדבר על סימון המחירים. כי אם כבר הפקרה - אז שיהיה באקסטרים.
500 ימים משמחת התורה הכי עצובה שהיתה כאן, והפער בין השלטון לריבון, הולך ומתרחב. לא מהחמאס, חיזבאללה או איראן אנחנו צריכים לחשוש, אלא האדישות והאטימות כלפי האזרח הפשוט.