ב-7 לאוקטובר היה נראה שלא פחות מצה"ל, גם התעשיות הביטחוניות מישראל ספגו מכה קשה. בגלל הקיצוץ המתמשך בתקציב הביטחון מצד אחד, ועלייה בביקושים למערכות נשק ומודיעין בגלל המלחמה באוקראינה וההתחממות במזרח בגלל סין, הלך וגדל בשנים שלפני המלחמה הנתח של הייצוא בקרב הפעילות שלהן. אפילו רפאל הממשלתית, שסוחבת עימה פעילות מסווגת משמעותית, הגיעה כבר ל-50% ייצוא. התעשייה האווירית ואלביט עמדו על 70%-80%.
לתעשיות הישראליות לא היה את הגב הפוליטי והכלכלי שיודעות ארה"ב או צרפת להעניק לתעשיות הביטחוניות שלהן. מהבית הלבן ומארמון האליזה לא היססו מעולם להתקשר ללחוץ על ראשי מדינות להעדיף מוצרים אמריקאים וצרפתיים ולהציע הלוואות בריבית נמוכה כדי לממן את רכישתם. העובדה שבמקרים רבים המוצרים שלהן עדיפים, וכמעט תמיד גם זולים משמעותית, לא תמיד הספיקה.
היוקרה של התעשיות, הביקוש למוצרים שלהן על חשבון אלה של תעשיות הרבה יותר גדולות ומקושרות, התבסס תמיד על תווית ה"הוכח בקרב" ועל הביצועים המצוינים של צה"ל תוך שימוש במערכות איסוף וניתוח מודיעין, יירוט רקטות, טילים והגנת רכב משוריין שפותחו בישראל.
אבל התמונות מעוטף עזה באותו יום הראו יישובים אזרחיים שתושבים נורו, נחטפו ונאנסו. צבא מובס, עם טנקי מרכבה סימן 4 שהותקפו וננטשו. לא בדיוק פרסומת לעליונות הביטחונית הישראלית.
התעשיות חשו על בשרן את המלחמה: אלביט נאלצה לסגור את המפעל שלה בקריית שמונה עם פינוי העיר, ולא מעט מעובדי רפאל שמרוכזת באזור הצפון פונו מבתיהם. מפעילי החברה בצפון הפכו למטרה לרקטות חיזבאללה, מפעל המיגון פלסן בקיבוץ סאסא נפגע מטילי נ"ט ששיגר הארגון.
העסקה הגדולה ביותר אי פעם
בשבועות שאחר כך רק החריפה הדילמה של התעשיות כאן. היתרון הגדול של התעשיות היה תמיד חיבור ישיר לצה"ל, כאשר רבים מהמהנדסים ואנשי הייצור שלהן משרתים במילואים ביחידות שמפעילות את הציוד שהם מייצרים, וחוזרים מהשטח עם תלונות והצעות לשיפורים. אבל במלחמה זה הפך לעוד בעיה: משרד הביטחון שיגר הזמנות דחופות לציוד, בזמן שהתעשיות מתמודדות עם גיוס של כ-10%-20% מעובדיהן.
זאת בזמן שיש להן מועדי אספקה קשוחים למדינות שהחלו למלא את מחסני הנשק שלהן מחשש שפוטין יפנה את כוחותיו גם אליהן, או שמסרו ציוד שהיה ברשותן לאוקראינה, וחיכו בלחץ לתחליפים שרכשו מישראל.
התעשייה האווירית, למשל, הייתה אז בשלבים האחרונים של מו"מ עם משרד ההגנה הגרמני לעסקת הייצוא הביטחוני הגדולה אי פעם, 3.5 מיליארד יורו עבור מערכת החץ-3, עם דרישה לספק אותה ללופטוואפה ב-2025. לוח זמנים מאתגר שאף יצרן ביטחוני אחר לא היה מתחייב לו גם בזמני שלום.
ואם זה לא הספיק, בחודשים הבאים נתקלו תעשיות הביטחוניות בקושי גובר ברכישת רכיבים וחומרי גלם. כאמצעי לחץ מדיני החלו מדינות כמו בריטניה, קנדה ואחרות לעכב באופן רשמי ופחות רשמי את הטיפול באישורי ייצוא למוצרים רגישים שהתעשיות בארץ נדרשו להם.
כמעט שנה וחצי אחר כך, התעשיות הביטחוניות הישראליות נמצאות במקום אחר לגמרי. די כמו צה"ל, הם התגברו על הקשיים הראשוניים, והצטיינו בהמשך, תוך שהן מתמודדות היטב עם האתגרים שבפניהן הן עמדו. לא סתם הודיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי ארה"ב תקים לעצמה "כיפת ברזל" משלה, מערך הגנה אווירית רב שכבתי ליירוט כל דבר מרחפנים ועד טילים באליסטיים. העובדה שהנשיא האמריקני השתמש בשמה של המערכת, שהמוניטין שלה רק התחזק בעקבות המלחמה, מראה את המיצוב של התעשייה הישראלית.
בתחילה גייסו החברות הישראליות יחד מעל לאלף פנסיונרים, והחלו להעסיק חלק מהעובדים שלא גויסו שבעה ימים בשבוע, עוברות לקצב ייצור מלחמתי. בהמשך הן החלו בגיוס מסודר, ומאז קלטו ביחד כ-5,000 עובדים חדשים, בעיקר לייצור וללוגיסטיקה, אך גם להנדסה ולפיתוח. המשבר הכלכלי שתקף ענפים אחרים סייע להן בגיוס, כמו גם ההתקררות בהיי-טק, שסייעה להן להחזיר אנשי תוכנה שעזבו אותן שנה-שנתיים לפני כן בתקופת הגאות של ההייטק המקומי.
בגיבוי משרד הביטחון, ותוך הבנה של הלקוחות, הצליחו בחלק מהמקרים התעשיות המקומיות לסכם עם מדינות זרות על דחיית אספקות, כדי להסב ייצור לצה"ל. משלוחי פגזים, רקטות וטילים שנועדו לחו"ל, הועמסו על משאיות במקום על מטוסים, ונשלחן לבסיסי צה"ל.
ובעיקר, המלחמה ממש לא פגעה בתוצאות העסקיות של החברות, שרשמו מאז שיאי הכנסות, רווחים והזמנות. צבר ההזמנות של התעשייה האווירית ואלביט, למשל, זינק מ-16.6 מיליארד דולר לכל אחת בספטמבר 2023, ל-22 מיליארד דולר באלביט בסיום הרבעון השלישי השנה, ו-25 מיליארד דולר לתעשייה האווירית. צבר ההזמנות של רפאל, שמדווחת בשקלים, זינק בתוך שנה מ-43 ל-60 מיליארד שקל.
עיקר הגידול הגיע מהזמנות ענק ממשרד הביטחון, על סמך תקציבי המלחמה והסיוע האמריקני המיוחד. המשרד הזרים הזמנות במיליארדים לרכישת מלאים חדשים של חימוש, בעיקר מיירטי כיפת ברזל וחץ. אבל החברות דיווחו גם על הזמנות חדשות ומסווגות במיליארדים, למערכות נשק ומודיעין שהמלחמה שחררה עבורן מימון והוכיחה את הצורך בהן.
נתח הייצוא רשם גידול קטן יותר. אבל גם מדינות שהובילו קו אנטי ישראלי חזק במלחמה, שלחו את אנשי הרכש שלהן עם פנקסי צ'קים לישראל לסגור פערים דחופים ביכולות שלהן. הולנד למשל רכשה מאז טילי נ"ט מרפאל, ומערכות הגנה למטוסים מאלביט, אחרי שהגבילה מכירת רכיבי אף-35 לישראל. ספרד, עוד מבקרת חריפה של ישראל, הזמנה מאלביט משגרי רקטות במאות מיליוני יורו.
וכל זה קרה כי ברגע האמת מערכות הנשק שפותחו בארץ הוכיחו את עצמן, בעזה, בלבנון, בתימן ובאיראן. מערכת מעיל רוח לא מנעה לגמרי פגיעה בצוותי טנקי המרכבה ונגמשי הנמ"ר, אבל הצליחה מאות מהן מפגיעות ישירות. פצצות המרגמה מונחות הלייזר וה-GPS, "עוקץ פלדה" בצה"ל, הוכיחו דיוק ובעיקר זמינות טובה יותר ממסוקי קרב ומל"טים לכוחות בשטח.
מערכת החץ של התעשייה האווירית, כמעט 40 שנה אחרי שיצאה לדרך כמחקר תיאורטי במסגרת תכנית "מלחמת הכוכבים" של הנשיא רייגן, התמודדה בהצלחה עם מטחי טילים באליסטיים מאיראן פעמיים, כשלצידה מערכות קלע דוד וכיפת ברזל של רפאל. החץ רשם יירוטים מבצעיים ראשונים בחלל, גם אם רשם במקביל מספר החטאות בהמשך ביירוט טילים מתימן ולא יירטה 100% מהטילים האיראנים. אפילו טילי האוויר אוויר של רפאל זכו לשימוש ראשון מזה שנים ביירוט גלי כטב"מים.
לפי מקורות זרים, ובחלק מהמקרים צילומים שהפיץ דובר צה"ל, הטילים הבאליסטיים המשוגרים ממטוסים, ראמפייג' של אלביט ותע"א, ואיר לורה של תע"א, השמידו מערכי הגנה אווירית מתקדמים ומטרות אחרות באיראן ובתימן. לא פלא שהודו הציגה בהחודש שעבר בגאווה את הראמפייג' כשהוא נישא בידי מטוסי המיג 29 של הצי ההודי, כדי להעביר מסר לפקיסטן ולסין.
במקביל עיכוב משלוחי החימוש מארה"ב והקושי ברכישת חומרי גלם הובילו את משרד הביטחון לממן ביותר ממיליארד שקל פס ייצור מקומי לפצצות אוויר-קרקע, ולחומרי גלם, שתפיק אלביט ותמכור לתעשיות האחרות. גם התעשייה האווירית חיזקה את היכולות שלה בתחום הזה. גם דוח נגל המליץ על חיזוק כושר הייצור המקומי כדי למנוע תלות בחימושים וחומרי גלם מחו"ל, אבל בתעשיית הביטחוניות יודעים שמשרד הביטחון וצה"ל יחזרו לעודד רכש מחו"ל ברגע שהמתיחות תירגע בעוד כמה שנים, כפי שעשו בעבר.
במקביל יצאו לדרך שלל סטארט אפים ביטחוניים חדשים של קצינים שחזרו עם רעיונות חדשים מעזה ומלבנון, ופגשו קרנות השקעה שמחפשות את כוכבי הדיפנס טק הבאים. סטארט אפים קצת יותר ותיקים, כמו העין השלישית, נקסט ויז'ן, רובוטיקאן ואחרים, צברו הזמנות בעשרות ולעתים במאות מיליוני שקלים, שהציבו אותם במסלול גידול יציב לשנים הבאות.
הפרס הגדול
התעשיות הביטחוניות והמוצרים שלהן הוכיחו את עצמם ברגע האמת. האתגר שלהן הוא לעשות זה את במהירות ובמחירים שמערכת הביטחון תוכל לעמוד בהם גם ביישום לקחי המלחמה, בייצור סוגים חדשים של חימושים ארוכי טווח וזולים, בחיזוק הנוכחות המודיעינית מהחלל, ובהפיכת היירוט בלייזר מהבטחה למציאות, שתהיה מהפכה טכנולוגית וכלכלית בשדה הקרב.
הפרס הגדול שמחכה להן הוא אירופה, שנמצאת בלחץ אמריקני גובר להגדיל את הוצאותיהן הצבאיות, ובהבנה שהאיום הרוסי לא ייעלם גם אם טראמפ ישיג הפסקת אש באוקראינה. כשגם האיראנים, החות'ים, חמאס וחיזבאללה לא הולכים לשום מקום, גם בישראל העסקים שלהן ימשיכו לשגשג.