המטוס הומצא בארה"ב והאמריקאים היו הראשונים שנחתו על הירח רק 66 שנים אחר כך. למרות שבתחילה נעקפו בידי הגרמנים והבריטים בפיתוח מנועי סילון, הם סגרו עד מהרה את הפער, וניצחו גם במירוץ הטילים.
ובכל זאת בשבוע האחרון הודיעו שתי חברות ישראליות על הקמת מפעלים בארה"ב לייצור מנועים רקטיים ומנועי סילון קטנים. רפאל, יצרנית כיפת ברזל, תקים באינדיאנה מפעל לייצור מנועים רקטיים מונעי דלק מוצק, שיקבל את השם המחייב Prometheus Energetics, LLC, על האל שנתן לאדם את האש לפי המיתולוגיה היוונית. המפעל יוקם בשותפות עם Kratos האמריקאית, בהשקעה של 175 מיליון דולר.
ואילו מנועי בית שמש, המתמחה בייצור מנועי סילון ורכיביהם, תקים עם חברה גרמנית מפעל בארה"ב שיכונה JetCat ויעסוק בפיתוח וייצור מנועי סילון קטנים לשוק הצבאי בארה"ב, והשתיים גם יקימו חברת בת בישראל שתפתח מוצרים דומים לשוק הביטחוני בארץ.
האם מדובר במקרה שבו החוצפה הישראלית עפה לחלל, או שדווקא לחברות הישראליות יש עכשיו מה למכור לאסקימוסים, סליחה לאמריקאים?
לארה"ב יש תעשייה ביטחונית ענקית ומתקדמת, שהממשל האמריקאי נשען עליה בבניית הביטחון הלאומי, אבל גם חושד בה שהיא זו שמנהלת אותו. הנשיא דויט אייזנהאואר היה הראשון שהזהיר, בנאום הפרישה שלו ב-1961, מפני הקומפלקס הצבאי תעשייתי, הכינוי לחוזי הענק ששיש לתעשיות הביטחוניות שם עם הממשל, ולכל מה שנלווה אליהן: תרומות, לוביסטים, וקשרים מורכבים בין פוליטיקאים לאותן חברות.
כבר שנים משוכנעים בוושינגטון שהם משלמים יותר מדי על מערכות הנשק שהם רוכשים. אילון מאסק הוכיח עם ספייס X שהקים שבואינג לוקהיד מרטין גילו במשך שנים שמרנות רווחית מאוד עבורן, כשהמשיכו לבנות טילים על בסיס הרעיונות של וורנר פון בראון, עד שמאסק בא עם חזון משגרי החלל שמסוגלים לחזור לנחיתה ולשמש לשיגורים נוספים. הסוף של המשגרים החד פעמיים.
מאסק הוא גם האיש שכלקח ממלחמת אוקראינה והעימותים בין ישראל לאיראן, קבע שהעתיד הוא לא במטוסי קרב יקרים ומאוישים, אלא בהמוני כטב"מים סילוניים קטנים ואוטונומיים. הנשיא דונלד טראמפ הבטיח לבנות לארה"ב כיפת ברזל משלה, מערך הגנה אווירית שיוכל להתמודד עם התקפות כטב"מים על אדמתה. טראמפ מכיר היטב עם ישראל ולכן השתמש בשמה של מערכת היירוט הישראלית, אבל האיומים על ארה"ב שונים, והיא תזדקק למערכות יירוט שונות.
אבל לרפאל יש ידע וניסיון ביירוט טילים וכטב"מים שאין היום לאף תעשייה ביטחונית בעולם, מלבד התעשייה האווירית. חלק מהיכולות היחודיות של מיירטי כיפת ברזל וקלע דוד מגיע ממנועי הדלק המוצק שלהם, קטנים, רבי עוצמה, שניתנים לשליטה מדויקת. מנועי הסילון, מרפאל וממנועי בית שמש, אמורים לשרת בעיקר טילי שיוט, שארה"ב תרצה לרכוש במחיר הנמוך ביותר ובמספרים גדולים.
משרד ההכנה האמריקאי מעודד היום תחרות לחברות הגדולות מצד חברות ביטחוניות קטנות שבעבר נמנע מלעשות עימן עסקים. קרטוס, שותפתה של רפאל, היא דוגמא טובה: היא מפתחת כטב"מ חמקן לחיל האוויר האמריקאי, ה-XO-58 ואלקרי שאמור ללוות מטוסי אף-35 ואף-22, לשמש לאיסוף מודיעין ולוחמה אלקטרונית עבורם, לתקוף אם צריך, לבצע את המשימות המסוכנות יותר, ולחטוף עבורם טילים.
המחיר ינוע בין 2 -4 מיליון דולר, מעט יחסית כדי להציל מטוס של 100 מיליון דולר עם טייס אנושי. החברה גם מייצרת לצי לייזר לספינות נגד רחפנים, ומל"טי מטרה.
רפאל ומנועי בית שמש אמורות להיות תחרות לתעשיות האמריקאיות הגדולות, הכבדות, המקושרות והיקרות, שממשל טראמפ מממש רעיונות ישנים של הפחתת התלות בהן. האמריקאים לא אוהבים לרכוש מערכות נשק זרות, אבל יודעים לעשות זאת כשאין להם מוצר מקביל.
רפאל כבר מכרה לצבא ארה"ב את מערכת מעיל רוח להגנת טנקי האבראמס שלו, ואת מיירט כיפת ברזל למארינס. ההשקעה במפעל החדש מלמדת שבחדרי חדרים האמריקאים כבר מדברים איתה על מערכות נשק נוספות.