העלאת גיל הפרישה עלולה למנוע פנסיה מלאה

"יקברו אותנו חיים", זעק שוב ושוב במונוטוניות מפגין שעמד אתמול בצומת חולון, והוא לא
התכוון למכוניות שכמעט פגעו בו. יחד עם יותר מ-100 גמלאים, שעונים על הליכונים ומקלות או
ישובים בכיסאות גלגלים, הוא חסם בגופו את הצומת הסואן, במחאה על התוכנית הכלכלית של
שר האוצר, בנימין נתניהו. היתה זו הפעם השנייה בתוך שבוע שקשישים, תושבי בתי אבות, יצאו
לצומת מרכזי כדי למחות על הפגיעה המתוכננת בהכנסותיהם. שני סעיפים בתוכנית מטרידים אותם במיוחד: הקפאת קצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי לחמש שנים, וחיוב קרנות הפנסיה הוותיקות להשקיע את כספן בשוק ההון.



מרבית הגמלאים בישראל - כ-60% מהם - כלל אינם מקבלים פנסיה, ורבים מהם מתקיימים אך ורק מקצבת זקנה בגובה של 1,741 שקלים בחודש. ואולם, גם אלה שנהנים מפנסיה שצברו במשך שנות עבודתם עומדים להיפגע. זאת על אף הנאמר במצגת שהכין האוצר, תחת הכותרת "גלגל הצלה
לעמיתי קרנות הפנסיה". בסדרת שקפים המוצגים באתר האינטרנט של המשרד, מסביר
האוצר שמדובר ב"יצירת ביטחון כלכלי לעמיתי קרנות הפנסיה הוותיקות".



תוכנית האוצר מיועדת להקטנת הוצאותיהן של קרנות הפנסיה ולהגדלת הכנסותיהן, צעדים
שאמורים לצמצם את הגירעון האקטוארי שאליו נקלעו - 137 מיליארד שקלים לטענת האוצר,
37 מיליארד שקלים לטענת הקרנות, ו-20 מיליארד לטענתו של מומחה חיצוני בלתי תלוי, דן שפרינצק. מרכיבי התוכנית מעוררים חוסר ביטחון בקרב מומחים.



את עיקר החיסכון שואף האוצר להשיג על ידי דחיית הפרישה מעבודה לגיל 67
- בשנתיים לגברים ובשבע שנים לנשים. אלא שכפי שמציין המשנה לנגיד בנק
ישראל, פרופ' אביה ספיבק מאוניברסיטת בן גוריון, בישראל נוטים להקדים
את הפרישה מעבודה; שיעור המועסקים בקרב גברים בני 55 ומעלה ירד ב-10%
בעשור האחרון. על כך יש להוסיף את העובדה שגיל הפרישה קבוע בהסכמים
קיבוציים, כמו במרבית מדינות המערב, ולא בחקיקה. במלים אחרות, מעסיק
אינו חייב להחזיק עובד עד גיל 65, אם כי העובד חייב לפרוש בגיל זה,
על פי ההסכם הקיבוצי.



"בלא חקיקה, סביר להניח שמעבידים ידרשו מעובדים לפרוש בגיל 65, כמו
היום, אלא שהעובדים לא יוכלו לקבל את הפנסיה שלהם בגיל 65", אומר
ספיבק. על פי הצעת האוצר, על כל הקדמה של שנה בגיל הפרישה ינוכו 5%
מהפנסיה - כך שבמקום לקבל 70% מהשכר, שהוא הסכום המרבי האפשרי, יקבל
אדם בן 65 רק 63% משכרו (לאחר ניכוי של 10% מ70%-). לפורשים יהיו
לפיכך שתי אפשרויות: לחכות עד גיל 67, אם יש להם הכנסה ממקור אחר, או
לקבל את הגמלה בגיל 65- אבל בשיעור נמוך יותר.



לנשים המצב יהיה אף קשה יותר: כיום הן זכאיות לפנסיה בגיל 60; על פי
התוכנית החדשה הן ייאלצו להמתין שבע שנים לקבלת פנסיה מלאה או לוותר
על 35% ממנה (5% לכל אחת משבע שנים של הקדמת הפרישה) כדי שתהיה להן
הכנסה כלשהי לאחר שיאולצו לפרוש. "אף אחד לא יחזיק עובדת או עובד עד
גיל 67 כשהיום מפטרים כבר בגיל 55", אומר שפרינצק, יועץ לביטוח
פנסיוני, "אבל האוצר מנסה לעטוף את האמת הקשה הזאת בנייר יפה".



לדעת ספיבק, אם בכוונת הממשלה לחייב עובדים לפרוש בגיל 67, עליה גם
לחוקק חוק שיחייב מעסיקים להבטיח להם תעסוקה עד גיל זה, ולחוקק חוק
פנסיה חובה לכל עובד. כיום רק כ-40% מבני 65 ומעלה נהנים מפנסיה
כלשהי, גם אם נמוכה, ורק מעט יותר ממחצית העובדים מבוטחים בקרן
פנסיה, קופת גמל או ביטוח מנהלים.



"בישראל קיים עתה חלון הזדמנויות דמוגרפי", כותבים ספיבק וד"ר רמי
יוסף מאוניברסיטת בן גוריון, במאמר שמיועד לפרסום בכתב העת "עיונים
בתולדות ישראל" של המרכז למורשת בן גוריון. החלון שאליו מתכוונים
הכותבים מתייחס לעובדה שאוכלוסיית ישראל צעירה יותר מזו של מדינות
המערב בשל שיעור הילודה הגבוה בה.



ב-2020 תהיה ישראל צעירה ביותר מ-10 שנים לעומת רוב המדינות המתפתחות.
הרכב ייחודי זה של האוכלוסייה מאפשר להבטיח שבהגיעם לזקנה ייהנו
הגמלאים הישראלים מהכנסה פנסיונית מובטחת - אם יחויבו הם ומעסיקיהם
להפריש כספים לקרנות ולקופות גמל. זאת בניגוד למצב כיום שבו הכנסתו
של אדם המגיע לפרישה נופלת בבת אחת בממוצע של 50%. "פנסיית חובה
צוברת היא הכלי המרכזי העומד לרשות קובעי המדיניות כדי לתקן את העוני
בקרב הקשישים", כותבים המחברים.



כיום, משפחות שבראשן עומד גמלאי מהווות 28% מכלל המשפחות מתחת לקו
העוני והמצב צפוי להחמיר בעקבות הקפאת קצבאות הזקנה של הביטוח
הלאומי, שגם כך נשחקו במשך השנים והפכו את ישראל לאחת המדינות
הקמצניות ביותר בהענקת רשת ביטחון לאזרחיה הוותיקים.



האוצר גם מבקש להעלות את הפרשות העובדים לקרנות הפנסיה ב-2% ולהוריד
2% לאלה שכבר פרשו, ומקבלים כיום פנסיה, לתשלום "דמי ניהול" של
הקרנות. זאת למרות שכפי שמציין ספיבק, עמיתי הקרנות הוותיקות כבר
שילמו דמי ניהול כחלק מהפרשותיהם לקרן בזמן שעבדו.



התוכנית מעוררת חששות, גם בשל הכוונה לחייב את הקרנות הוותיקות, שבהן
מבוטחים יותר ממיליון שכירים, להשקיע את כספן בשוק ההון במקום באגרות
חוב ממשלתיות שמניבות בעבורן כיום 5.5%. האוצר אמנם התחייב ב1995-
שימשיך להנפיק את האג"ח בריבית זו עבור הקרנות, אך עתה הוא טוען כי
התנה זאת בכך שהקרנות ייכנסו לתוכנית הבראה כדי להקטין את הגירעונות
שלהן. עתה הוא מבקש לחייב את הקרנות להשקיע באג"חים, שהתשואה עליהן
אינה קבועה (כ-3.5%) ולהפנות את שאר הכסף לשוק ההון.



ספיבק סבור שתהיה זו טעות לחשוף את כספי הקרנות הוותיקות לתעתועי
השוק. על פי תוכניתו, כל עובד יחסוך בקרן פנסיה, קופת גמל או ביטוח
מנהלים כך שלא יהווה נטל על העובדים כשיגיע זמנו לפרוש אלא יוכל
ליהנות מהכסף שהוא עצמו צבר בשנות עבודתו. הפרשות לפנסיה של עובד
המרוויח עד לשכר הממוצע במשק יופנו למסלול סולידי - אג"ח ממשלתיות,
והפרשות של בעלי שכר גבוה יותר יושקעו במסלולים שייקבעו על ידי גורם
מפקח ובהתאם לרמת הסיכון שהעמיתים יבחרו.