כשהנהגה מתרופפת, הכוח לא נעלם - הוא מתרכז בידיים הלא נכונות. בחברות ממשלתיות, שבהן מיליארדים מושקעים בניהול תשתיות לאומיות קריטיות ובפיתוח מערכות ביטחוניות פורצות דרך, אסור לאפשר כאוס ניהולי אפילו לזמן קצר. אך זה בדיוק מה שקורה, והתוצאות - ידועות מראש.
במצב שבו חברה פועלת לאורך זמן ללא יו"ר דירקטוריון קבוע, מי שמרוויח הוא זה שכבר אוחז בהגה. בהיעדר פיקוח נוצר וואקום, שבתוכו הכוח מתרכז בשקט, בלי לעורר תשומת לב ציבורית. כך נוצרת מציאות שבה אין צורך לשאול שאלות, אין חובה לתת דין וחשבון, ואיש אינו מעז לערער או לבקר. תהליכי קבלת ההחלטות מתרוקנים ממשמעותם - דיונים הופכים לפרוטוקול טכני בלבד, והשאלות האמיתיות, הביקורתיות, נבלעות בשקט של הסכמה כפויה.
הכאוס הזה הוא בדיוק המקום שבו שינויים בכוח אדם נעשים ללא דיון אמיתי, אלא משיקולים זרים - נוחות, קירבה אישית או תיאום אינטרסים - והמהלכים הקריטיים לחברה והשיקולים מאחוריהם נעלמים מעיני הציבור והדירקטוריון, מבלי שמישהו מפקח באמת.
ההשלכות הן לא רק פגיעה בתפקוד התקין, אלא שחיקה עמוקה ומתמשכת באמון הציבור כלפי גופים שאמורים לשרת אותו, ולהיות סמל למצוינות ולאחריות ציבורית.
בשיעור הראשון בכל קורס דירקטורים מודגש העיקרון הבסיסי של ממשל תאגידי תקין: ההפרדה המוחלטת בין הדירקטיבה - הגוף המפקח והמכוון, לבין האקזקוטיבה - הגוף המבצע. כשהגבולות בין השניים מיטשטשים, הדירקטוריון מאבד את יכולתו לשמש בלם אמיתי, והנהלת החברה משתלטת לחלוטין על התהליך הניהולי. משמעות הדבר היא העברת הכוח בפועל לידי קומץ אנשים, שפועלים ללא הגדרה ברורה של סמכות, ללא שקיפות וללא אחריות ציבורית.
המצב הזה איננו תיאורטי - הוא המציאות המטרידה שבה נמצאת כיום התעשייה האווירית, חברה ביטחונית וטכנולוגית אסטרטגית המגלגלת מיליארדים מדי שנה. כבר למעלה משלושה חודשים שהחברה מתנהלת ללא יו"ר קבוע. לכאורה, הכול ממשיך כרגיל; אך בפועל, מדי ישיבת דירקטוריון ממונה חבר דירקטוריון אחר באופן זמני בלבד, פתרון שנועד לשמר את המראית החיצונית של ממשל תאגידי תקין, אך חסר כל משמעות פרקטית.
אותו חבר דירקטוריון שמתפנה לעמוד בראש הישיבה אינו יכול לעצב מדיניות אמיתית, שכן אינו נוכח בחברה ביומיום, ואיש גם לא מצפה ממנו לגלות מנהיגות אמיתית ולהשפיע על החלטות משמעותיות. התוצאה היא שהדירקטוריון הופך לחותמת גומי בלבד, נטול כוח אמיתי, והשאלות הקשות כלל אינן עולות לדיון. יושבים בדיוני הנהלה, יודעים שהמלך הוא עירום - אך חוששים לומר זאת בקול רם. במציאות הזאת, יש מי שמרוויחים, ויש מי שמשלמים את המחיר.
מי שנפגעים ראשונים הם העובדים - המהנדסים, החוקרים, מומחי הלוגיסטיקה, מנהלי הפרויקטים ואנשי הייצור והשיווק הבינלאומי. הם אלה שמפתחים מערכות ביטחוניות מתקדמות כגון טילי ה"חץ", מכ"מי "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים", לוויינים ומל"טים המגנים מדי יום על ביטחון ישראל.
העובדים אינם זקוקים להסברים על חשיבותו של ממשל תאגידי תקין - הם חווים את ההשלכות הקשות של ניהול לקוי בשטח. הם יודעים היטב שההחלטות המתקבלות ללא פיקוח אמיתי משפיעות ישירות על איכות עבודתם, על המוטיבציה שלהם ועל עתידה של החברה כולה.
אי-סדר ניהולי אינו נעלם מעצמו; והשקט - כמו שז'בוטינסקי אמר - הוא רפש. הוא מצטבר עד לרגע שבו המשבר מתפרץ החוצה - וכשהוא מתפרץ, כבר מאוחר מדי.
ההיסטוריה של החברות הממשלתיות בישראל - ביניהן חברת החשמל, נתג"ז ודואר ישראל - מוכיחה באופן עקבי שהיעדר פיקוח ויציבות ניהולית מוביל תמיד למשברים עמוקים, שעולים למדינה ולציבור מיליארדים. התעשייה האווירית אינה מקרה בודד - היא סימפטום של בעיה מערכתית עמוקה, שהממשלה נמנעת בעקביות מלטפל בה.
חברות ממשלתיות הן לא סתם תאגידים - הן חברות שבתוך עמן יושבות, נכסים אסטרטגיים של הציבור הישראלי. הן לא רק מנועי צמיחה עסקיים, אלא גופים שתפקידם לשרת את האינטרס הלאומי, והם חייבים להתנהל בהתאם לאמות המידה הגבוהות ביותר של שקיפות ואחריות ציבורית.
תפקידו של יו"ר דירקטוריון קבוע הוא לשמש המקף שמחבר בין החברה לממשלה, הבלם האחרון שמוודא שהחברה אינה נופלת קורבן לגורמי כוח פנימיים, שעלולים לנצל את חולשת הממשל התאגידי לטובתם האישית.
הפנייה של דירקטוריון התעשייה האווירית ליועצת המשפטית לממשלה בדרישה למנות יו"ר קבוע אינה צעד סמלי בלבד; זוהי קריאת השכמה ממשית, ניסיון אחרון להגן על יציבות החברה ולהשיב את האיזון לניהול התאגידי שלה. זו דרישה ברורה וחד-משמעית מהממשלה למלא את חובתה הבסיסית ולהפסיק לשבת בחיבוק ידיים, בזמן שהחברות הממשלתיות מאבדות כיוון.
אם ישראל מבקשת להיות מדינה מתוקנת, חזקה ובטוחה, עליה להפוך את החברות הממשלתיות לסמל למצוינות, שקיפות ואחריות ציבורית. יו"ר דירקטוריון קבוע ויציב הוא לא מותרות - הוא תנאי הכרחי למדינה השואפת למצוינות. העיקרון המנהיגותי החשוב ביותר הוא אחריות - אחריות של הממשלה כלפי האזרחים, אחריות של מנהיגים כלפי החברה, אחריות של מקבלי החלטות כלפי הדורות הבאים. כשמנהיגות כזו נעדרת, המחיר הלאומי הוא בלתי נסבל.
בכל יום שעובר ללא פעולה, ישראל מתקרבת לנקודת האל-חזור. עדיין אפשר לשנות - אך הזמן הולך ואוזל. הדלתות אולי סגורות, אך הסדקים כבר ברורים לעין. מה שנראה היום כשליטה מוחלטת יהפוך בקרוב לחשבון נפש לאומי כואב - אלא אם הממשלה תבחר להתעורר ולהשיב את המושכות לידיים הנכונות.
הכותב שימש כראש מטה יו"ר התעשיה האווירית, ועד לאחרונה כסמנכ"ל תקשורת, קהילה וקשרי ממשל ומנהל כעת הליך משפטי נגדה בעניין סיום העסקתו.