אמא שלי הגישה לנו צהריים כילדים, אני רציתי קריירה. איך מגשרים על הפער?

יום האישה הוא הזדמנות להתעסק במשהו אחר מלבד הצלחות אישיות או סטטיסטיקות מצערות שכולנו כבר מכירות בעל פה - ולדון על משהו הרבה יותר אישי ועדין - תקרת הזכוכית הכי סמויה שיש לנשים בקריירה: זו שמגיעה מהבית בו גדלנו.

לנשים שקוראות - אני מקווה שזה יאיר לכן נקודה שאני בטוחה שחלקכן מכירות היטב, והיא נוגעת עמוק.

לגברים שקוראים - זו הזדמנות להציץ לעולם הפנימי של נשים סביבכם שעושות קריירה, שאולי מתמודדות עם אתגרים שלא תמיד רואים על פני השטח.

אמא שלי היא אישה מופלאה. יש לה אנרגיות שיכולות להפעיל כור גרעיני. היא חכמה, עם חוש הומור חד ויכולת נדירה לקרוא אנשים. היא נולדה בבית "יקה" להורים שעלו מגרמניה ואוסטריה - בית עם גבולות ברורים, בלי חיבוקים מיותרים, אבל עם הערכה עמוקה למוזיקה, ספרות, פילוסופיה ואמנות.

באותה תקופה, הדרך לנשים הייתה מסומנת כמו שביל בטון: תיכון, צבא, חתונה, ילדים. ואם לא התחתנת עם מישהו ממשפחת רוטשילד - כדאי שתמצאי לך עבודה פשוטה ויציבה כדי להביא כסף הביתה. העבודה הייתה לצורך פרנסה, ובסביבה שלה אף אחת לא חלמה על קריירה במובן של היום, ובוודאי שלא על שאיפות מקצועיות גדולות.

אמא שלי הכירה את אבא כשהייתה בת עשרים וקצת. תל-אביבי גבוה, חכם, עם לב ענק. הם התאהבו מהר, התחתנו, עברו לגור בגבעתיים ופתחו עסק משלהם. בחנות שלהם הם מכרו צמר, סדקית ותפירה. החנות עבדה, ועם הכפתורים שמכרו - הם קנו בית. כן, זה היה בתקופה שאפשר היה לקנות בית מכפתורים.

אותי אמא ילדה כשהיתה בת 30, אני השלישית אחרי שני אחים. ואני גדלתי בבית שבצהריים כשחזרתי מבית הספר, את החנות היו סוגרים, ואמא הייתה בבית להגיש ארוחת צהריים, לשמוע סיפורים ולהספיק להעמיד מכונת כביסה לפני שהיא חוזרת אחר הצהריים לחנות.

עבור אמא שלי, העסק היה קודם כל מקור פרנסה, והיא עשתה את זה היטב: יש לה חוש עסקי נהדר, ויכולת לקרוא את המפה והחנות התפתחה עם השנים ונשארה רלוונטית בכמעט 35 השנים שניהלה אותה.

המסלול שלי נראה דומה ומתוכנן - אבל רק במבט ראשון. תיכון, צבא - ואז ללכת ללמוד באוניברסיטה. אבל בבית שבו גדלתי כשנאמרה המילה קריירה בהקשר של נשים, היא הייתה כמעט עם תווית של גנאי. עם ניחוח של הקרבה. כי אישה שעושה "קריירה", בעצם מקריבה את האימהות שלה. לכן, אני לא חשבתי שאני אעשה ממש קריירה. אולי רק קצת. זה היה ברור שעולם העבודה הוא מקום להרוויח כסף להביא הביתה, ואחרי צהריים לחזור לילדים. כדאי, כמובן, לעבוד במשהו שנהנים ממנו, שמביא ערך וסיפוק, אבל המילה הגשמה הייתה שמורה לעולם האימהות, לא לעולם העבודה.

באוניברסיטה משהו אחר התחיל לנבוט בי. שם הרגשתי, בפעם הראשונה, שאני פורחת באמת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצטיינתי, והתחלתי לגלות בעצמי יכולות שלא דמיינתי שיש לי. זה היה רגע משנה חיים, שבו הבנתי: אני טובה בזה. אני לא רק "מסיימת לימודים" - אני ממש מצליחה! וכשנכנסתי לעולם העבודה, גיליתי שזה אפילו חזק יותר. הרגשתי שאני בחגיגה. עשייה הובילה לעוד עשייה, גדולה יותר, משמעותית יותר, ועם וכל קידום - התיאבון רק גדל.

ואז הפכתי לאמא.

השנים חלפו, ואיל ואני התחתנו. את יואב, הבכור שלי, ילדתי כשהייתי בת 28. ילד מתוק ומקסים, שבזכותו פגשתי עולם חדש ואהבה שלא הכרתי קודם - אהבה שהלב שלי רק הלך וגדל איתה. כשחזרתי לעבודה, פגשתי את תקרת הזכוכית שלי, אבל היא לא הגיעה מהעבודה - היא הגיעה דווקא מהבית.

ניסיתי לשלב בין הבית לעבודה, לגדל את יואב (ואחריו זכינו שנולדו גם ליה וגם רוני), להחזיק את הבית, להצליח בעבודה. הייתי צריכה עזרה מאמא שלי, וקיבלתי אותה - אבל יחד איתה הגיעו גם הפרצופים, הביקורת והשיפוטיות: "למה לעשות ילדים אם את לא מגדלת אותם?", "את כל הזמן בעבודה", "העבודה אצלך תמיד במקום הראשון".

כל פעם בקטנה - אמירות שנזרקות לאוויר כשאני מגיעה בערב מהעבודה, אחרי שהיא אספה אותם בצהריים, או כשהיא מתקשרת ואין לי זמן כי אני בעבודה. כל אמירה כזו היא טריגר - עלבון, כעס, קצת בושה, ובעיקר אשמה. אני רוצה להיות אמא טובה! אני רוצה להצליח בקריירה! אני באמת רוצה גם וגם. אני רוצה שאמא שלי תראה שאני גם וגם. ואז הספק תמיד קצת נכנס - אולי באמת אי אפשר גם וגם?

אמא שלי תמיד אמרה שתפיסת העולם שלה הייתה שקודם כל הילדים, הבעל והבית - ורק אחרי שהכול מסודר ועומד, אפשר לפנות זמן לעצמך. והיא ראתה אותי, והפרמידה שלי נראתה לה שונה - אחרת מתפיסת העולם שהיא התחנכה עליה של "מה צריך". זו שהיא עשתה בעצמה. היא הרימה גבה על כל דבר שעשיתי לו אאוטסורסינג - משימות שבעיניה היו לחם חוק בגיל שלי: כביסות, גיהוץ, בישולים, הסעות לחוגים ועוד.

כשהיו לי הפלות, שתיים רצופות אחת אחרי השניה, חשבנו בבית שאולי זה כי אני בלחץ גדול מדי בעבודה וזה בטח משפיע על הפיזיולוגיה של הגוף. כשלקח לי חודשים להיכנס להיריון - שוב, אותו הסבר, זה בטח זה.

ומהצד שלי? התסכול לא היה קטן יותר. אמא שלי ואני החברות הכי טובות, אבל איכשהו גם במאות שעות השיחות שבילינו בלדבר על הנושא הזה, פשוט לא הצלחנו למצוא את עמק השווה. משהו כל כך בסיסי שם לא התחבר, ואני רציתי כל כך לרצות אותה - שתהיה גאה לא רק ביעל של העבודה, אלא גם ביעל של הבית, באמא שאני. אבל מצד שני, לא רציתי לעצור - זה פשוט לא הרגיש נכון.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הייתה השיחה הזו - זה היה איפשהו לפני ארבע או חמש שנים. ישבנו בערב על בקבוק יין, ואני שוב פתחתי את הנושא - איך ההערות שהיא משגרת לכיווני מפריעות לי. ואז פתאום התחדדה לי טענה חדשה - כזו שלא העליתי קודם: יש לי שני אחים גדולים, יש לי בעל. כולם "עושים קריירות". כשהם נשארים בעבודה עד מאוחר או טסים לנסיעת עבודה, אני אף פעם לא שומעת ממך הערות על זה. זה מובן מאליו שזה לגיטימי - כי הם גברים, וכי הם בעבודה. למה אליי את מתייחסת אחרת? למה הם כן ואני לא? למה אליהם את לא באה בטענות? למה אני צריכה לעשות דברים אחרת מהם?".

אמא שלי שתקה. היא עצרה לחשוב - וזה היה רגע מפתח בדרך שלנו.

אני לא יודעת", היא ענתה. "תמיד האמנתי שהתפקידים שונים - אבל אולי זה לא אמור להיות ככה. את לא פחות טובה מהם ולא פחות שווה מהם. אני האחרונה שתגיד את זה. אני לא יודעת למה כשהם טובעים בעבודה זה בסדר, אבל כשאת טובעת בעבודה - זה לא".

לנשים שכאן - תבחרו מה טוב לכן. לא משנה מה תבחרו - כמה זמן ואנרגיה תיתנו לבית וכמה לקריירה. תתחייבו לבחירה שלכן עד הסוף, ותחיו איתה - ועם עצמכן - בשלום. תוותרו על רגשות אשמה, הם לא מועילים, הם לא תורמים בכלום. תחייבו לבחירה שלכן עד הסוף ותחיו איתה ועם עצמכן בשלום. ואם לא טוב לכן - תשנו את הבחירה. זה לגמרי בסדר. אבל תבחרו, ותתחייבו לבחירה הזו, ותניחו את כל השאר מאחור.

לגברים שכאן - לא כתבתי על איזה משהו דמיוני. כתבתי על העולם הפנימי של כל אישה שמנסה לעמוד בסטנדרטים - אמיתיים או מדומיינים - שמלווים אותנו כל הזמן. אם יש סביבכם נשים שעושות קריירה, זו הזדמנות נהדרת לפתוח שיחה כנה על זה. לשאול, להקשיב, לחשוב יחד - לנסות להכיר עולם לא מדובר, שאנחנו נושאות איתנו. ואולי, גם אתם תוכלו להיות חלק מהשחרור.

יעל ספיר-זהבי היא סמנכ"לית משאבי אנוש, יועצת למנהלים בכירים, ויוצרת הבלוג והפודקאסט "אקזקיוטיבז", העוסק בנושאי ניהול.