תוך פחות משעה מרגע שהחלו האזעקות בבוקר 7 באוקטובר, סא"ל ל' כבר הייתה על מדים ובדרך לבסיס. הרבה אי אפשר לומר על התפקיד שלה, מלבד היותה מפקדת מרכז ניהול היירוטים בגדוד קלע דוד ומי שהייתה הסא"ל הלוחמת הראשונה במערך ההגנה האווירית של צה"ל.
"לא הרגשתי פחד, הרגשתי שאנחנו חייבים לעשות משהו", היא מספרת כשאנחנו מתחילות לדבר על אותו בוקר שחור. "זה חלק מהסיפור של השנה וחצי הזאת", היא מוסיפה.
היא בת 40, מתגוררת בשיכון חצור. במקור תושבת אחד היישובים בצפון, משרתת בצה"ל זה 23 שנה. התגייסה כלוחמת נ"מ בשנת 2002, יצאה לקצונה, שימשה כמפקדת סוללה וקצינה במערכת החץ. היא גם אם לשלוש בנות, ובן זוגה, גם הוא בדרגת סא"ל, משרת בקבע.
"לא הרגשתי פחד, הרגשתי שאנחנו חייבים לעשות משהו". סא"ל ל'
המלחמה תפסה את השניים בבית. תוך זמן קצר הופקדו הבנות אצל הסבא וסבתא ובני הזוג "טסו" לבסיסים. "היה לי מאוד ברור מה המשימה שלי באותו הרגע, אנחנו מתורגלים בכך", נזכרת ל'.
"זה היה היום שבו הבנתי שלהיות במערך ההגנה האווירית זה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי - גם כאמא וגם כאשת קריירה צבאית. המשימה שלי הייתה ברורה לאורך כל הדרך: יכולת הקצה של ההגנה על האזרחים אחרי כל מה שקרה, היא תחושה שלא תסולא בפז".
תומכת בדרך אחרת
כאמור, הרבה לא נוכל לפרט על התפקיד המבצעי שממלאת סא"ל ל'. את מערך ניהול היירוטים (מנ"י) מאיישים כ-40 לוחמות ולוחמים, טכנאיות וטכנאים. "הניגון הזה של המערכת היא עבודת צוות אחת גדולה", היא מתגאה. "באותו רגע כולם הבינו שיש משימה ובה צריך לעמוד. אני לא חושבת על פחד ברגע הזה".
איך מרגישים כשיש "פספוסים" ופתאום מתקבל דיווח על נפילה?
"היה אירוע אחד עם מטח למקום שבו ידעתי שהמשפחה שלי נמצאת בו, ואני שומעת שיש נפילה. ברגע הזה הנשימה נעצרת, אבל ממשיכים הלאה מאוד מהר, מכיוון שהגדרות התפעול במקרה כזה הן מאוד ברורות. מצד שני את גם נדרכת ושואלת מה קורה. צריך להבין שמערכות ההגנה האווירית הן מאוד טכנולוגיות, ותמיד יש על מה להגן, כי בכל המקומות יש אזרחים, תשתיות חשובות ואתרים צבאיים, אבל ההגנה לא הרמטית ויש מנעד מסוים וכמות מסוימת של אמצעים, והניהול הזה הוא מאוד עדין".
במהלך המלחמה דיברו הרבה על ההקרבה הגדולה של חיילי וחיילות המילואים ונשות המילואימניקים יחד עם ההתמודדות עם האימהות בצל הסיפור הזה. איך נראתה שגרת המלחמה שלך?
"זו שאלה מעניינת, כי שום תשובה שאענה היא לא חד משמעית. תמיד תהיה מישהי שתגיד שאצלה זה אחרת ושאי אפשר להכליל. אבל אני חושבת שלי דווקא היה יותר קל, כי אני מכירה את המצבים הללו ויודעת לאן זה הולך. וגם בן זוגי ואני באותה אוריינטציה: אנחנו מבינים מה המשימה שלנו, מה עומד לנגד עינינו ואיך אנחנו מתמודדים איתה. מנגד, זה מאד שוחק. אנחנו משרתים 23 שנים בצבא והשנה וחצי הזו לא דומה לשום דבר שהכרנו.
"בתוך כל זה, כל בית בישראל הרגיש את זה בצורה כזו או אחרת ויש כל כך הרבה תפקידים חיוניים במדינה הזו, שקטונתי מלדבר. החלק היחידי שאני תמיד פוחדת ממנו זה שהבנות שלי יושפעו מכך שאבא ואמא לא היו איתן בנקודת זמן מסוימת וחיונית בחייהן. בהקשר הזה זה כן מטריד אותי".
איך תקשרתם את זה לבנות?
"אני חייבת לומר שדווקא הבת שלי נתנה לי פרספקטיבה. יום אחד המורה שלה מספרת לי שבזמן אזעקה שתי בנות מהכיתה שלה מאוד נלחצו והיא ניגשה אליהן ואמרה להן: 'אל תדאגו אבא ואמא שלי שומרים עלינו'. אני מודה שעצם העובדה שהיא מבינה והייתה ברוגע באותה סיטואציה בהקשר הזה, הרגיעה גם אותי. אומנם לא הייתי שם לתמוך בהן, אבל הן מבינות שאני תומכת בהן בדרך אחרת".
עניין של תרבות
הבחירה בקריירה צבאית לא הגיעה מהורים גנרלים אלא דווקא מהעובדה שסבה וסבתה של סא"ל ל' הם ניצולי שואה. "לי ולכל האחים שלי היה ברור שאנחנו לא נקבל את המדינה שאנחנו חיים בה כמובנת מאליה. אחרי ה-7 באוקטובר הבנו עוד יותר עד כמה אנחנו חייבים לשמור על המדינה שלנו. וזו הסיבה שאני משרתת בצבא כל כך הרבה שנים".
אחרי בג"ץ אליס מילר ב-1998 החלו להיכנס למערך הצה"לי יותר לוחמות. עד כמה המצב השתנה באמת בעשרים וקצת השנים האחרונות, והאם תקרת הזכוכית הצה"לית נשברה לדעתך?
"כשהתגייסתי בשנת 2002 היינו 10% נשים במערך ההגנה האווירית, וכיום מגויסות מעל ל-50% נשים. עדיין, בדרגות הגבוהות מרס"ן ומעלה, אנחנו עומדות על אחוז נמוך מאוד. מדוע זה לא בהלימה? למה נשים לא ממשיכות באותם אחוזים כמו הגברים לתפקידי פיקוד בכירים? אני מניחה שהצבא עדיין לא הצליח לפצח את זה עד הסוף, וזה לא רק באשמתו.
"יש פה עניין תרבותי, מה החברה שלנו מצפה מהנשים שלה, איפה מקום המשפחה תופס חלק. הרגילו אותנו לחשוב שצריך להכריע בין הורות לקריירה, ואף שהצבא עושה הרבה יותר תהליכי חשיבה של איך לשלב בין השניים, המקום הזה עדיין לא אופטימלי.
"אגב, לא הייתי מגדירה את זה כתקרת זכוכית ולא הייתי אומרת שהיא נשברה" היא מוסיפה. "לפעמים זו לא תקרה, אלא רק קירות".
כי כמו בעולם העסקים, גם בצבא אנחנו לא מספיק מעזות? או כי המערכת יותר מידי שמרנית?
"ככלל, נשים מעזות פחות. אבל בסוף כשאתמודד על תפקיד, זה לא רק כלפי מעלה. לפעמים מדובר גם בתפקידים אחרים שיכולים לאפשר לך את ההתפתחות. ואם את לא נכנסת לנישות צדדיות, זה מצמצם לך גם את אפשרות הטיפוס וסוגר את מנעד אפשרויות הקידום. לא תמיד נשים יציעו את עצמן לכל התפקידים. אולי הן יחושו אחריות ויהססו יותר אם הם לא עונות על כל הקריטריונים הנדרשים, בעוד שגברים לא יהססו להציע את עצמם גם אם לא עברו את כל ההכשרה המתאימה. לפעמים אנחנו מכניסות את עצמנו לקוביות".
איך הייתה החוויה שלך כלוחמת, ובהמשך בטיפוס לתפקיד סא"ל?
"גם הדרך שלי לא הייתה פשוטה בכלל. הגעתי להיות לוחמת בתקופה שזה לא היה נפוץ בכלל. אבל גדלתי במושב בו כל הבנים הלכו לכושר קרבי ורצו לצאת לסיירות, ואמרתי שגם אני רוצה. לא רציתי להיות שווה פחות. ובמהלך השנים גם עטיתי על עצמי המון מנגנונים גבריים כדי להוכיח שאני לא שווה פחות".
איפה היו האתגרים?
"לפעמים להיות אישה יחידה זה אירוע. היינו ארבע בנות בלבד בבה"ד 1, עם 500 גברים. את מכירה את סינדרום מלכת הדבורים? לפעמים כיף להיות בפוזיציה הזאת, ולקח לי שנים להבין שזו טעות נוראה לחשוב כך. אנחנו צריכות לחשוב איך להביא נשים נוספות, ולא ליהנות מעצם היותנו האחת בקצה. כי בסופו של דבר, זה כח. נשים שמגיעות לפסגה צריכות למשוך נשים אחרות למעלה, ואני חושבת שזה מה שישנה את השיח וייתן לצבא איזון הרבה יותר בריא. זה לא סוד שנשים מובילות מהר יותר לפתרון סכסוכים וחשיבה מחוץ לקופסה".
יש פתיחות למגוון הזה בצבא?
"קודם כל צה"ל הוא ראי החברה. אנחנו לא יכולים לצפות גם מהמפקדים בצבא להשתנות ב-180 מעלות, כי אני חושבת שהמאפיינים התרבותיים מאוד משפיעים גם בצבא, בסוף זה פרסונלי ומאד תלוי מאיפה המפקד הגיע ואיך הוא גדל. את יודעת כמה פעמים שאלו אותי למה אני רוצה להיות מפקדת כשיש לי ילדות קטנות בבית? והמפקדים ששאלו את זה לא עשו את זה ממקום רע, אבל בראש שלהם הם משליכים ממה שהם מצפים מהאישה שלהם, והבנות שלהם. כל אחד והמטען שהוא מגיע איתו. לכן כמו בהרבה מקצועות בעולם, קשה לצבא לעשות את השינוי הזה".
ולמרות זאת, מציינת סא"ל ל', במערך ההגנה האווירית המצב נראה אחרת. "המפקדים נהדרים ויודעים מה ערכן של הלוחמות ושאין פה מקום לשיח כזה מכיוון שהם לא פוגשים את האישה בפקידה בלשכה, אלא המסלול שוויוני לכל אורכו. ועדיין יש לנו עוד עבודה כדי שנוכל להגיע מספיק גבוה. קשה לצבא לעשות את השינוי הזה, כמו בכל מקצוע בעולם. שימי לב שבמקצועות שנכנסות אליהם הרבה נשים, אוטומטית היוקרה שלהם יורדת, כי זה מכורח התרבות, ואולי עוד משהו שעדיין לא הצלחנו לפתור. בין אם זה מורות שצריכות לקבל הרבה יותר, אבל משום מה הוראה הפכה למקצוע "נשי", ובין אם החשש בצבא שאם תפתחי את מקצועות הלחימה, זה אולי "יפגע בגבריות" המקצוע. זה עניין שחשוב לפתור".
את יום האישה הבינלאומי גם היא, כמו כותבת שורות אלה, לא ממש אוהבת. "היה לנו שיח בחיל אם בכלל צריך את יום האישה, כי מצד אחד את רוצה לומר די. מצד שני, את יודעת מתי לא נצטרך לדבר על זה? ביום שבו לא יהיו פערי שכר בין נשים וגברים, אז יהיה אפשר לוותר על יום האישה. כי פערי שכר מגלמים בתוכם לא רק אלמנטים של שעות עבודה, ונשים שעובדות פחות או מרוויחות פחות, אלא גם את העובדה שאנחנו לא מעריכות את עצמנו מספיק. וזה נובע גם מהיחס של החברה, שאינה שוויונית בנטל אפילו בבית, למשל. אסור ליום האישה להסתכם ביום פינוק מטעם העבודה או הצבא. במקום זה צריך לנצל אותו כדי לדבר על גורמי השורש: על התרבות, על החברה, אפילו על השפה המגדרית, המפלה והמקטינה שלנו. אולי זה יביא את השינוי".