בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי למרות שהבוסית צעקה על המוקדנית, אין מדובר בהתעמרות בעבודה. יחד עם זאת בית הדין קיבל את טענתה כי היא זכאית פיצויים בדין פיטורים.
המוקדנית טענה כי סבלה מהשפלות וצעקות מצידה של הבוסית, ובאחד המקרים היא זרקה מסמכים שהיו על שולחנה של המוקדנית תוך שהיא אומרת לה: "אם רציתי, לא היית פה".
המוקדנית הועסקה בחברה אשר מפעילה מוקדי שירות טלפוניים, במסגרתה העניקה שירות לקוחות לחברת הביטוח הראל עד לחודש אוגוסט 2022.
לטענתה של המוקדנית, במהלך תקופת עבודתה היא חוותה יחס משפיל מצד הממונה הישירה עליה והוסיפה כי היחס הקשה השפיע לרעה על מצבה הנפשי וגרם לה להתפטר. בעקבות כך, היא דרשה מבית הדין להכיר בהתפטרותה כפיטורים המזכים בפיצויי פיטורים, וכן פיצוי של 80,000 שקל בגין עוגמת נפש בשל התעמרות בעבודה.
החברה טענה מנגד כי המוקדנית התקשתה לעמוד ביעדי העבודה, ולכן נדרש פיקוח צמוד על תפקודה. לטענתה, המנהלת לא התעמרה בעובדת, אלא העירה לה על תפקודה באופן ענייני וכי הוצעו לה תפקידים קלים יותר, אך היא לא גילתה מוטיבציה להשתלב בהם. עוד צוין כי סביבת העבודה במוקד כרוכה בלחץ גבוה מטבעה, אך אין בכך משום התעמרות.
בית הדין, בהרכב השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור אורנה רזניק ועירית פיליפ, קבע כי לא כל ביקורת ניהולית או נזיפה מהווים התעמרות. הוכח כי המנהלת נהגה בצעקות ובהערות תקיפות כלפי המוקדנית, אך נציגי הציבור בבית הדין סברו כי אין בכך כדי להוות התנכלות תעסוקתית. כמו כן, ציינו כי החברה עשתה מאמצים לסייע לעובדת ולמצוא לה תפקידים מתאימים יותר.
השופטת גילצר-כץ, בדעת מיעוט, קבעה כי התנהלותה של הבוסית חצתה את הגבול בין ניהול לגיטימי לבין פגיעה בעובדת, וכי הצעקות וההשפלות יצרו אווירה עוינת במוקד, במיוחד לאור העובדה שהחברה מעסיקה עובדים עם מוגבלויות, ולא טיפלה כראוי בתלונות העובדת.
בית הדין דחה את טענתה של המוקדנית להתעמרות, אך קיבל את טענתה כי התפטרה בנסיבות שאינן מאפשרות המשך עבודה סבירה. לפיכך, נפסק כי היא זכאית לפיצויי פיטורים, אף שהתפטרה מיוזמתה.
עו"ד אליהו צעדה, מומחה לדיני עבודה ומשפט מסחרי, מסביר כי ב-10 השנים האחרונות הוגשו שתי הצעות חוק להתעמרות בעבודה אך הן עדיין לא נכנסו לספר החוקים. עם זאת בתי-הדין לעבודה משתמשים בהצעות החוק כמקור לפסיקותיהם.
הפסיקה קובעת כי בחינת ההתעמרות הינה גם במבחן אובייקטיבי, ולא די בתחושה סובייקטיבית של פגיעה. בבחינת הפן האובייקטיבי בתי-הדין בוחנים את מכלול התנהגות הצדדים, כמו בפסק דין המוקדנית, שכן השופטת גילצר-כ"ץ, בדעת מיעוט קבעה כי חלה התעמרות ומשכך שמה דגש על התנהלות פוגענית שיטתית של המנהלת - צרחות, גערות, זריקת דפים וכו'.
לעומתה, נציגת הציבור עירית פיליפ בדעת רוב קבעה כי לא חלה התעמרות, ומשכך שמה דגש על התנהלות אמפתית של המעסיקה - התחשבות, ניסיון מציאת תפקיד חלופי לעובדת, סלחנות כלפי איחורים וכו'.
במקרה אחר שזכה להד תקשורתי בעניין מני נפתלי נ' משרד ראש הממשלה - קבע בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, כי למרות שהצעת החוק טרם נחקקה, ניתן לפסוק פיצוי עקב התעמרות בעבודה במסגרת פיצוי בגין עוגמת נפש.
אך יש להדגיש כי לא כל התנהלות של מעסיק שממנה נפגע העובד היא התעמרות. בית הדין הארצי לעבודה קבע במקרה אחר, כי "לא כל עוגמת נפש הנגרמת לעובד בגין יחסים עכורים עם חבריו לעבודה או התנהלות הממונה עליו תחשב כהתעמרות בעבודה. שהרי מינון מסוים של חיכוכים ומתחים הינו בגדר הכרח בלתי יגונה".