פרסום ראשון: התעשייה האווירית ורפאל בדרך להשתלב בפרויקט הגולדן דום, מערכת ההגנה האווירית החדשה של ארה"ב שמקדם ממשל טראמפ. כך נודע לוואלה. שיחות בנושא מתקיימות כבר עם שתי היצרניות וגורמים בממשל האמריקני.
הפרויקט נולד בהשראת מערך ההגנה האווירית הישראלי, שהוכיח את עצמו במלחמת חרבות ברזל, ביירוט יותר מ-10,000 רקטות, טילים באליסטיים וכטב"מים, מעזה, לבנון, איראן, עיראק ותימן.
המלחמה הנוכחית, כמו המלחמה באוקראינה, סימנו למדינות רבות שהן אינן מוכנות כרגע למלחמות המודרניות, ובראשון ארה"ב, שמחזיקה רק מערך הגנה אווירית קבוע קטן, ליירט אפשרי של טילים באליסטיים מעטים מצפון קוריאה. המיירטים מוצבים באלסקה ובקליפורניה, בעלויות חסרות תקדים: מיירטי ה-GBI הנוכחיים עולים 70 מיליון דולר לטיל, והדור הבא של המערכת, ה-NGI שנמצא כעת בפיתוח יעלו 111 מיליון דולר.
מדובר אמנם במיירטים כבדים ומהירים יותר מהחץ הישראלי, שנועדו להתמודד עם טילים באליסטים בין יבשתיים, גדולים ומהירים בהרבה מהטילים האיראנים שבזירת המזרח התיכון, אבל עלויות הפרויקט שחרגו מזמן מההערכות המוקדמות הבהירו לממשל האמריקני שיש צורך בשינוי כיוון לקראת הרחבה של המערך לאיומים חדשים.
לארה"ב יש כמה מערכות יירוט ניידות, שאמורות להגן על כוחותיה הפרוסים בעולם, ממערכת הפטריוט והת'אאד ועד מערכות האייגיס במשחתות הצי האמריקני. עד לשנים האחרונות, בעקבות התפרקות ברית המועצות, העריכו בממשל כי האיום על אדמת ארה"ב נמוך. אבל התמונות מקייב הורידו את האסימונים למדינות רבות.
הנשיא דונלד טראמפ הבטיח עוד במהלך מערכת הבחירות לצייד את ארה"ב במערך Iron Dome מקומי, על שם מערכת יירוט הרקטות והכטב"מים המצליחה של רפאל כיפת ברזל, שארה"ב מימנה את הפיתוח וההצטיידות בה, כמו את מערכי החץ וקלע דוד, בכ-10 מיליארד דולר עד היום. שמו של הפרויקט שונה בחודש שעבר לגולדן דום.
אולם כיפת ברזל פחות מתאימה לארה"ב, שתזדקק למאות סוללות כדי להגן על שטחה. חץ-3 וקלע דוד יכולים לכסות שטחים גדולים הרבה יותר, הם זולים משמעותית ממיירטים אמריקנים מקבילים, ויש להם כבר שותפות בארה"ב שיכולות לייצר אותם. ובעיקר יש להם חותמת "הוכח בקרב".
מיירט חץ-3 עולה כ-3-4 מיליון דולר, לעומת 15 מיליון דולר למיירט ת'אאד המקביל, ובואינג כבר מייצרת 50% מרכיביו עבור התעשייה האווירית. מיירט קלע דוד עולה פחות ממיליון דולר, כרבע ממחירו של מיירט מערכת הפטריוט. ריית'און, יצרניות הפטריוט, מייצרת 50% מרכיביו עבור רפאל, הוא הותאם לשיגור מהמערכות שלה, והיא משווקת אותו ללקוחות זרים כולל לממשל בוושינגטון. רפאל וריית'און כבר הקימו בארה"ב פס ייצור למיירטי כיפת ברזל, בעקבות הזמנה ל-2,000 מיירטים עבור המארינס, ומסוגלות להרחיב את הייצור גם לקלע דוד, שכבר קיבל בארה"ב את הכינוי Stunner.
ארה"ב לא אוהבת לרכוש מערכות נשק משמעותיות ממדינות אחרות, משיקולים פוליטיים ותעשייתיים, אבל המיירטים הישראלים נתפסים שם כמערכות אמריקניות למחצה, מוצלחים, והביצועים שלהם מוכרים היטב לפנטגון, שחשוף לכל המידע הטכני של שני הפרויקטים.
מבחינת התעשיות הביטחוניות בארה"ב, שמעדיפות מסורתית פרויקטים משלהן, מדובר כאן בפשרה אפשרית ביחס ללחץ של ממשל טראמפ להוריד עלויות ולזרז את לוח הזמנים, שבמסגרתו הוא מעודד כיום רכש מחברות ביטחוניות קטנות וסטארט אפים בתחום כמו אנדוריל.
אימוץ המיירטים הישראליים יכול לסייע להן להציג במהירות מערכות זולות מבעבר ולהתחרות בחברות הצעירות. אם אכן ישתלבו המיירטים הישראלים במערך האמריקני החדש, יתבצע עיקר הייצור בארה"ב, אם כי רכיבים מסוימים עשויים להגיע מהמפעלים בישראל.