בדרך כלל ריקוד הוא סתם ריקוד. דרך להתפרק, לשכוח, לשמוח, להביע את עצמך ולהתחבר למוסיקה. אבל לעיתים תנועות הגוף לקצב הצלילים הופכים לריקוד מושחת. אתמול רקד שר הבינוי והשיכון, יצחק גולדקנופף, ריקוד מהגיהנום.
במרכז המעגל, כשסביבו "בחורים" צעירים, לבושי שחורים מקפצים בעליזות לצלילי הלהיט החרדי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, בלשכות אין אנו מתייצבים, נמות ולא נתגייס", הזיז גולדקנופף את גופו הכבד מרגל לרגל, על פניו ארשת אושר מהמעמד, חתונת אחיינו האהוב, שיכור מהכבוד הרב שחלקו לו הנוכחים.
כשהתגובות הראשונות בעקבות האירוע המזעזע הזה התפרסמו, האיש והצעיף של הרמס, הזרוק על חליפתו ברישול אלגנטי דרך קבע, סמל למעמדו הרם ולטעמו המשובח, יצא למתקפת נגד חריפה, שרק החמירה את מצבו: "הניסיונות לפלג ולסכסך לא פוסקים לרגע. השתתפתי הערב בחתונה של בן משפחה, כשתוך כדי הריקוד התחלפה המוסיקה לשיר שאין דעתי נוחה איתו בלשון המעטה. על מנת שלא לפגוע בחתן ובני משפחתו נותרתי במקום". חלפו דקות ארוכות עד שהתנצל ממש, "ליבי עם כל אלה שנפגעו ובצדק".
הריקוד הזה מושחת מכל כך הרבה כיוונים, שאין אלא לקבוע שהרקדן הראשי שמככב בו, עומד על המקפצה ומפזר את מימיו לכל הכיוונים, ואחר כך עוד מתלונן על פילוג, שיסוי, שנאת חינם ורדיפת לומדי תורה.
לריקוד של גולדקנופף מוצמד תג מחיר של 10 מיליארד שקלים, סך העלות המצטברת של התקציבים הישירים והעקיפים שיקבלו השנה המשתמטים משירות צבאי ומנפנפי הפטור, אלה שלא משתתפים בשוק העבודה ושאין להם שום כוונה לעשות זאת בעתיד, קהל הבוחרים האדוק והצוהל שלו.
אבל עזבו אתכם מ"דמים", כי כסף בא והולך. בואו נדבר על דמים של ממש. המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן ורואות את השר יורק להן בפרצוף, המילואימניקים שיוצאים לסבב המי יודע כמה, כי "הבחורים" שקיפצו סביב השר, לא נותנים כתף בהגנה על המדינה, ושולחים את היד לקופתה.
שר הבינוי והשיכון הוא התגלמות ההנהגה הפסולה והבזויה שאנחנו לא רוצים שתהיה פה. הנהגה שבעה ומנותקת, סקטוריאלית ואטומה, שלא מעניין אותה מה קורה מסביב, אלא רק מה שטוב לבוחריה. לזכותו יאמר, שעוד טרם נכנס לתפקיד הוא סיפק פרומו מפואר למה שאנחנו רואים עכשיו, כשקבע באופן נחרץ שבכלל אין בישראל משבר דיור. הלסתות שנשמטו אז, נותרו על הרצפה. בשנתיים האחרונות הקפיד שר שיכון להוכיח שוב ושוב שאין לו מושג איפה הוא חי. גיבוב האמירות ההזויות שלו, כלל את המשפטים הבלתי נתפסים: "ללמוד תורה יותר קשה מללכת לחזית", "מה הקשר בין הממשלה למלחמה?", וגם "למי רע פה?"
הפעם האחרונה שבה הבריק היתה ברביעי שעבר, כשנאם על בימת "ועידת בית שמש", מול מצלמות דלוקות, ולא היסס לומר, "גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי, הוצאנו לציבור החרדי", זאת אומרת, דפקנו את החילונים המטומטמים ונתנו את רוב הדירות בהגרלות של המדינה לחרדים. אתמול בבוקר הוא כבר התנצל על זה, "המשרד פועל לטובת כלל האוכלוסיות בישראל".
איכשהו יצא שביממה האחרונה הרקדן האוטומטי הפך למתנצל סדרתי. שלוש התנצלויות ברצף. אחת על הדירות ושתיים על הריקוד. ועל זה נאמר, מודה ועוזב לא ירוחם. אתה לא יכול לתקוע אצבע בעין שוב ושוב ולצפות שיסלחו לך. זה לא עובד.
אבל מסתבר שיש בינינו רחמנים בני רחמנים, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, אדם שאינו ניחן בסלחנות יתר בדרך כלל, אבל בכל מה שקשור לחרדים, הוא מפגין נפש יהודית רגישה וחומלת. "טוב עשה השר גולדקנופף שהתנער מהשיר שנוגן", חיבק ביבי את הסורר לחיקו.
הדיח ראש שב"כ בגלל שהוא לא בא לו טוב בעין, ויועצת משפטית שמעלה לו את הסעיף באופן יומי הוא יודע, אבל לפטר שר שמתגרה שוב ושוב בציבור שלו, יוצא נגד שירות בצבא, סוחט את הקופה הציבורית ופוגע במשפחות שכולות, הוא לא מסוגל בגלל הפחד שהממשלה תקרוס.
ואם את כל המלל החילוני הריק הזה, שר החרדים והמשתמטים לא מבין, אולי את הפסוק מתוך ישעיהו פרק א' פסוק כ"ג, הוא יבין טוב יותר: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".