אם לשניים הסכימה בלחץ בית הדין להתגרש מבעלה ללא תנאים מוקדמים, אך לאחר מתן הגט הגרוש דרש מהאישה והילדים להתפנות תוך 21 יום מהבית שאותו רכש לפני הנישואין.
הצדדים, הורים לשני ילדים קטנים, ניהלו הליך גירושין שכלל גם תביעות רכוש, מזונות, הסדרי שהות וכתובה. בתחילה נראה היה כי הדרך להסכם סלולה - בדיון שנערך בסוף השנה שעברה הסכימו הצדדים על מתווה להסכם גירושין שכלל, בין היתר, השארת האישה וילדיה בדירה עד סוף שנת הלימודים.
האישה סירבה להתגרש לפני שיובטח לה מקום מגורים לילדים ומזונות, וטענה כי הבעל מנסה להתחמק מההסכמות ולכפות עליה הסדרים לא הוגנים לאחר הגט. לבסוף הסכימה להתגרש בלי תנאים מתוך מחשבה שבעלה יעמוד בהסכמות שהיו בדיון, ושהיא שתוכל להישאר עם ילדיה בביתו עד לסיום שנת הלימודים.
לאחר מתן הגט, הבעל חזר בו מההסכמות, בטענה לשינוי נסיבות מהותי - אך לא הציג ראיה לכך.
בית הדין הרבני קיבל את טענות בא כוחה של האישה, הטוען הרבני אלעד אמסלם, לפיהן הגרוש התנהג שלא בתום לב, ניצל את דרישת בית הדין לגט כתנאי מוקדם כדי לחמוק מהסכמות קודמות, וקבע כי הדרישה מהאישה לעזוב את הדירה מבלי שנמצא לה ולילדים דיור חלופי "חושפת אותה להשמטת הקרקע מתחת לרגליה".
בית הדין קבע בהחלטתו שדרישת בית הדין מהאישה להסכים להתגרש ללא תנאים מוקדמים נוצלה ע"י הבעל לרעה, במטרה לחזור בו מההסכמות לאחר מתן הגט, והוסיף כי זכויות האישה טרם הגירושין ישמרו עד לבירור התיקים המשפטים.
בית הדין נימק את החלטתו בכך שהאישה חששה מלהתגרש לפני שיובטח לילדיה להמשיך להתגורר בדירה, וכי חלק מהמתווה שהוסכם עליו הינו שדירה זו תשמש את האישה וילדיה עד סוף שנת הלימודים הנוכחית. לכן נקבע כי על בית הדין למנוע מצב שהסכמה לגירושין חושפת את האישה והילדים להשמטת הקרקע מתחת לרגליהם, ואף כאן התחושה שבא כוחו של הבעל מנסה ליצור עליונות משפטית והפעלת לחץ לא הגון על האישה לקבל את התנאים שלו.
בית הדין הדגיש את עקרון טובת הילד, והורה שהאישה והילדים יישארו בדירה עד החלטה אחרת. בנוסף, חויב הבעל במזונות בסך 3,300 שקל לחודש לילדים, ובתשלום מחצית מהוצאות הדיור, חינוך ורפואה. עוד נפסק כי הבעל ישלם לאישה הוצאות משפט בסך 10,000 שקלים, ואם לא די בכך, קנס את הבעל ב-10,000 שקל בנימוק שיש לשמור על כבוד בית הדין ולהרתיע בעלי דין מהתנהלות קלוקלת.