שתי נשים - אחותו של מנוח והידועה בציבור שלו - רבו על זכאות לקבל את כספי הפנסיה שנצברו לזכותו. המחלוקת עסקה בשאלה מי מהן נחשבת ל"אלמנה" לעניין זכאות לתגמולים מקרן הפנסיה "מבטחים החדשה".
האחות, שהגישה את הבקשה, טענה כי אחיה נפטר כרווק, ללא אישה או ילדים, ולפיכך כספי הפנסיה שצבר צריכים לעבור ליורשיו החוקיים. היא טענה כי הידועה בציבור לא הייתה בת זוגו במועד פטירתו, שכן השניים לא חיו עוד יחד. לדבריה, הפסקת החיים המשותפים נמשכה מעל שנה לפני מותו, ולפיכך - היא אינה עומדת בתנאי הזכאות לתגמולים לפי תקנון הקרן.
מנגד, הידועה בציבור הציגה תמונה אחרת: היא טענה כי הייתה בת זוגו במשך שנים רבות, חיה עמו תחת קורת גג אחת וטיפלה בו במסירות עד סמוך לפטירתו. לדבריה, הם ניהלו משק בית משותף, חלקו הוצאות ואורח חיים זוגי, גם אם במועד הפטירה לא התגוררו יחד פיזית - מצב שנבע ממעבר זמני לצורך שיקום ולא מפרידה בפועל.
קרן הפנסיה טענה כי בהעדר אישה או ילדים, יש להעביר את הכספים ליורשים החוקיים - כפי שקובע התקנון. לכן, היא הקפיאה את התשלומים עד להכרעת בית המשפט.
כבוד השופטת מזרחי-לוי קבעה כי הידועה בציבור היא אכן בת הזוג של המנוח לצורך תקנון הקרן, וכי יש לשלם לה את התגמולים. נקבע כי בין השניים התקיימו חיים משותפים ארוכי שנים, שהיו מוכרים על ידי גורמי הרווחה והסביבה הקרובה. השופטת דחתה את הטענה כי הפסקת המגורים המשותפים שוללת את הזכאות, במיוחד כשהמעבר היה זמני ונבע מנסיבות בריאותיות.
עוד הודגש כי המנוח לא ניתק את הקשר עם הידועה בציבור, והמשיכו לנהל קשר אינטימי ומשפחתי. לכן, אין מקום לראות בהם נפרדים לצרכים משפטיים. בית המשפט אף ציין כי יש לבחון את מערכת היחסים המהותית, ולא להסתפק בהיבט הפורמלי של מגורים משותפים.
עו"ד אורי נחמני שמשרדו מתמחה בדיני משפחה מסביר כי הכרה בבני זוג כידועים בציבור מקנה להם מערכת זכויות וחובות הנובעות מקשר זוגי זה.
לדבריו, "בהתאם להוראות חוק הירושה, כי בהיעדר צוואה, איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו, ומת אחד מהם רואים את הנשאר בחיים כיורש כאילו הצדדים היו נשואים. מלשון החוק אנו למדים כי על הידועה בציבור להוכיח קיום יחסי משפחה, משק בית משותף וכי איש מהצדדים אינו נשוי לאחר, מדובר במבחן גמיש כאשר בתי המשפט יוצקים לו תוכן בהתאם לנסיבות הצדדים"
עוד הוא מסביר כי "המונח 'ידוע בציבור כנשוי' אינו מוגדר בחוק באופן רשמי, ולאורך השנים ניתנו פסיקות המנסות להגדיר מבחינה חוקית מהם התנאים לכך. בתחילה ניסו לקבוע מבחנים קבועים כמו משך הקשר, קיום משק בית משותף וכיוצ"ב. אך עם השנים התפתחה הפסיקה והמבחנים הפכו גמישים יותר בהתאם לנסיבות הצדדים.
"עם התקדמות הפסיקה נקבע כי המבחן המהותי ביותר הינו 'קשירת גורלות', שוב הגדרה שאינה מדויקת ונתונה לפרשנות שמשמעותה שני אנשים הבוחרים לקשור את גורלם זה בזה זה המבחן העיקרי. ומשכך משקלם של תנאים נוספים כמו קיום משק בית משותף באופן מוחלט או מגורים משותפים אינם חזות הכל.
"לכן, גם אם בני זוג ערכו הסכם ממון וקבעו הפרדה רכושית מלאה, ישנה חשיבות לעריכת צוואה המגדירה את זהות היורשים ואת חלקם בעיזבון, שאם לא כן יוכל בן הזוג שנותר בחיים לתבוע את חלקו בעיזבון המנוח העולה לכדי מחצית מסך העיזבון, גם אם יש הסכם ממון וגם אם הצדדים חיו בהפרדה רכושית מלאה".