משה חב מיליוני שקלים לנושיו. הוא כבר ניסה בעבר להיכנס להליך שמאפשר למחוק חובות, אבל בית המשפט לא קנה את הסיפור. נקבע שהוא לא באמת הפסיק לנהל עסקים, אלא פשוט העביר את זה לבני משפחה — בזמן שהוא טוען שהוא לא מסוגל לשלם. ההליך בוטל, והתיקים חזרו להוצאה לפועל. הנושים התחילו סוף־סוף לראות כסף.
אבל אז השתנו הכללים. נכנס לתוקף חוק חדש שמעדיף לתת לחייבים הזדמנות שנייה. הוא ניגש שוב לבית המשפט — והפעם קיבל תשובה אחרת לגמרי. למרות מה שנקבע לגביו בעבר, השופט החליט לא לבטל את ההליך, ואישר לו לשלם רק 3.8% מהחוב. אותו אדם, אותו חוב, אותה התנהלות — אבל תוצאה אחרת לגמרי.
משה יצא לדרך חדשה, מעלה תמונות באינסטגרם כשהוא מבלה עם חברים בקזינו בבטומי. הנושים? מתקשים לסגור את החודש עם לופ אין סופי של חרדות. "בלילה כדור בונדורמין, בבוקר ציפרלקס והרבה ואבן".
מקומם? מאוד, אבל זה רחוק שנות אור מלהיות מקרי פרטי. דוגמאות להתנהלות יש בלי סוף. כך למשל שני יחידים, שבבעלותם נכס מקרקעין בשווי של כ־2 מיליון שקלים, ניהלו הליך חדלות פירעון במשך כשלוש שנים. בפועל, הם לא היו חדלי פירעון - כך קבע גם בית המשפט, שהכיר בכך שיש להם זכויות משמעותיות בנכס. הנאמן שמונה מטעם בית המשפט פעל לאורך כל התקופה כדי לממש את הנכס ולהחזיר לנושים את כספם.
אלא שלקראת סיום ההליך, ובטרם אושרה בקשת הנאמן למכירת הנכס, פנו החייבים לבית משפט השלום בבקשה לבטל את ההליך. הם טענו כי ברצונם להגיע להסדרים פרטניים עם נושיהם. בית המשפט קיבל את הבקשה, בין היתר כדי למנוע את מכירת הנכס. התוצאה בפועל: במקום החזר מלא לנושים, התקבלו רק כ־33% מהחוב. החייבים יצאו מההליך מבלי שנאלצו לממש את נכסיהם במלואם. ומה עם הנושים? "מרגישים שעבדו עלינו 'ביגטיים'. מאות אלפי שקלים שחייבים לנו, שהתאדו".
הנושים הם מלכתחילה הנפגעים העיקריים בהליכי חדלות הפירעון
הרפורמה בדיני חדלות הפירעון, שנכנסה לתוקף בספטמבר 2019, ביקשה לשנות את נקודת המבט כלפי חייבים ולעבור ממודל עונשי למודל שיקומי. במקום לתפוס את חדלות הפירעון ככישלון מוסרי, החוק החדש מבקש לאפשר לאנשים פרטיים ולעסקים שנקלעו לקשיים - לעיתים בשל נסיבות חיצוניות כגון מחלה, פיטורין או קריסת עסק - לפתוח דף חדש. במסגרת ההליך ממונה נאמן, אשר מגבש תסקיר כלכלי ומציע תכנית לפריסת החוב. ככל שהחייב עומד בה, הוא עשוי לקבל הפטר ולצאת לדרך חדשה.
תכליות החוק הן ברורות: שיקומו הכלכלי של החייב, השאת שיעור ההחזר לנושים, והשבת החייב למעגל היצרני במשק. אלא שכיום, חמש שנים אחרי כניסת החוק לתוקף, מסתמן כי הדגש על שיקום החייב בא לא אחת על חשבון זכויות הנושים. ולא, אין מדובר על גופים מוסדיים, בנקים או גורמים עתירי ממון אחרים, אלא במקרים רבים מאוד - על בעלי עסקים קטנים, חלקם אפילו זעירים, שנקלעו לסיטואציה כזו.
לפי דו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל שפורסם לאחרונה, שיעור ההחזר לנושים בתיקי חדלות פירעון ירד משמעותית מאז החלת החוק. בעוד שבשנת 2016, ערב הרפורמה, עמד שיעור ההחזר על כ־31%, בשנת 2021 (הנתון האחרון שנבדק) הוא כבר ירד ל־25% בלבד. המשמעות: תספורת הולכת ומעמיקה לנושים - לרבות עסקים קטנים, ספקים ובעלי חוב אחרים - שמקבלים חלק קטן יותר מהכסף שמגיע להם.
עו"ד עופר שפירא, בעל משרד במגדלי רסיטל ומתמחה בהליכי חדלות פירעון מטעם נושים וחייבים, מסביר כי המטרה הראשונה של חוק חדלות הפירעון החדש היא להביא לשיקומו הכלכלי של היחיד ולצידה - המטרה השנייה של החוק - הגדלת שיעור החוב שייפרע לנושים. "יש לזכור שהנושים הם מלכתחילה הנפגעים העיקריים בהליכי חדלות הפירעון. החוק מציג את השאת הדיבידנד שישולם כמטרה מרכזית, ואולם דומה שמטרה זו נדחקת כדי למלא את מטרת שיקומו של היחיד".
בנק ישראל מצביע על תמריץ בעייתי שנולד מהרפורמה בחדלות הפירעון: קיצור תקופת ההליך מ־75 חודשים ל־60. עבור החייבים מדובר בשדרוג - פחות זמן, פחות סנקציות, התחלה חדשה מהירה יותר. אלא שהקיצור הזה בא עם מחיר: שיעור ההחזר לנושים ירד. התשלומים החודשיים אמנם עלו, אבל לא מספיק כדי לאזן את הפער.
הבעיה לא נגמרת שם. מאז הרפורמה, החוב החציוני של החייבים זינק מ־250 אלף שקל ל־320 אלף. הסבר אפשרי: ההליך המקל הפך לאטרקטיבי גם עבור בעלי חובות כבדים יותר. אולי גם הקורונה תרמה, אבל הבעיה האמיתית היא קדימה. בבנק ישראל מזהירים: ירידה בהחזרי החוב פירושה עלייה בסיכון למלווים. כשסיכון עולה - ריבית עולה. והיכן היא עולה הכי הרבה? דווקא אצל לווים מוחלשים. התוצאה: פחות אשראי, במחיר יקר יותר, לאנשים שהכי צריכים אותו.
כיצד הגענו למצב שבו נושה נאלץ להסתפק בשבריר מהחוב שמגיע לו?
אחת הסיבות המרכזיות טמונה בעובדה שהמועד להגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים נקבע, ברוב המקרים, בידי החייב. פרק הזמן הזה מספיק לעיתים לחייבים מתוחכמים להעלים נכסים או להעבירם לגורמים שלישיים, כך שביום הקובע נראים, לכאורה, כחסרי כול. משנמחקו הנכסים "מהתמונה", הדרך להסדר נוח במיוחד נפתחת, ובסיומו של התהליך נמחקים גם רוב החובות. לכך מתווספת מדיניות גבייה שמעדיפה לעיתים קרובות את שיקומו של החייב, לצד הוראות שעה שמעמידות את שיקומו כערך עליון - גם במחיר פגיעה בזכויות הנושים.
כך הפך עקרון השיקום לא פעם לעיקרון־על, גם כאשר הוא בא על חשבון הצדק לנושה. בפועל, נושה שנאלץ לוותר על כ־70% מהחוב - מבלי להביא בחשבון את ההוצאות שנגררו לאורך הדרך - אולי תורם לשיקומו של החייב, אך עלול בעצמו להידרדר למצב של חדלות פירעון.
"אני לא מבקש טובות - רק שיתנו לי את מה שמגיע לי", אומר מתי, בעל חברת תחזוקה מאזור המרכז. "יש לקוח - יזם נדל"ן - שחייב לי יותר מ־700 אלף שקל על עבודות שביצענו בפרויקט שלו. כשהתחלתי לנקוט בהליכי גבייה, הוא פשוט נעלם. העביר נכסים לבני משפחה, רשם את העסק החדש על שם גיסו, והופיע פתאום ברשימת '40 הצעירים המבטיחים' באיזה מגזין כלכלי".
לדבריו, ההליך המשפטי נמשך כבר שנתיים, עם דחייה אחרי דחייה, והוא בינתיים נאלץ לקחת הלוואות רק כדי לשלם לעובדים. "המערכת נותנת פרס למי שיודע להתחמק. אני עובד 16 שעות ביום, והוא חוגג באירועים. אם ככה נראית ההגנה על בעלי עסקים - אין פלא שכולם מחפשים דרך החוצה".
המצב הבעייתי שמתואר כאן ידוע למשרד המשפטים. לפני כשנה, תזכיר חוק הפיץ משרד המשפטים, המציע לתקן את חוק חדלות פירעון. במסגרתו, הוחלט להקנות לשופטים סמכות להעניק להם סעדים רחבים. גם את מתן הסמכויות למנהל ההסדר לקבל מידע ולהתריע בפני בית המשפט על פגיעה בנושים. נכון להיום, הליך החקיקה טרם הסתיים.
לדברי עו"ד שפירא, "חוק חדלות הפירעון יצר מהפכה של ממש, כשהציב את שיקומו של היחיד ואת שילובו מחדש בחיים הכלכליים כמטרת־על". עם זאת, הוא מדגיש כי חשוב לא לאבד את שיקול הדעת: "יש להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים, ולזכור כי קיימת מטרה חשובה לא פחות - להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים". לדבריו, יש לפעול לצמצום הנזק הכלכלי שנגרם לנושים, ובפרט כאשר מדובר בנושים פרטיים שעלולים לשאת בנטל כבד מההליך.