כשחוזה הופך לכלא: הבעל חתם על הסכם שמשאיר את כל הרכוש בידי אשתו

הסכמי ממון, פעם סמל להסדרה הוגנת של יחסי ממון בזוגיות, הופכים יותר ויותר לכלי שליטה בלתי נסבל - וכשבית המשפט נדרש להתערב ולבטל אותם, מדובר בקריאת השכמה מהדהדת למערכת המשפט הישראלית.

פסק הדין הדרמטי שניתן לאחרונה בבית משפט לענייני משפחה מוכיח עד כמה אנחנו חיים באשליה ש"הכל חוזי", בזמן שבמציאות הכוח הוא שמכתיב את הכללים.

הפרשה הנדונה עוסקת בגבר שחתם במהלך נישואיו על הסכם ממון בלתי סביר, במסגרתו התחייב לשתף את הכנסותיו ורכושו המלא עם אשתו - גם במקרה של פרידה - בעוד היא שומרת לעצמה את כל נכסיה האישיים. יתרה מכך, נכללו בהסכם סעיפים שהגבירו את תלותו הכלכלית באישה, תוך יצירת מציאות שבה כל החלטה כלכלית משמעותית דרשה את אישורה הבלעדי. במשך שנים חי הבעל תחת תנאים אלו, מתוך אמונה שאין לו מוצא משפטי - עד שהעז להגיש תביעה לביטול ההסכם.

"אין לסבול מצב שבו צד אחד מחתים את האחר על הסכם ממון באופן שמנטרל לחלוטין את עצמאותו הכלכלית, ומותירו ללא כלים להתמודד עם השלכות הפרידה", כתבה השופטת הילה גורביץ' עובדיה, שדנה בתיק וקבעה כי העובדה שההסכם קיבל אישור משפטי אינה הופכת אותו לקביל כאשר ברור שהוא נחתם תוך חוסר שוויון קיצוני וניצול פערי כוחות.

המשפט הישראלי תמיד התייחס להסכמי ממון כאל אבן יסוד ביחסי זוגיות. אבל האם אנחנו עיוורים לכך שלפעמים ההסכמים האלה אינם אלא חוזים שנחתמים בנסיבות בעייתיות, תוך ניצול פערי כוחות ויכולת מיקוח? כשמדובר בנשים שנדרשות לחתום על חוזים כאלה, המערכת המשפטית יודעת לזהות עושק ולבטל אותם כ"בלתי הוגנים". אבל מה קורה כשהקורבן (כמו במקרה הזה) הוא גבר? האם יש לו סיכוי מול המערכת? עד היום - התשובה היתה לרוב שלילית.

הפעם נקבע בבית המשפט שההסכם שנחתם היה בלתי סביר, וכי הנסיבות שבהן נחתם הצדיקו את ביטולו. השופטת הכריזה בצורה ברורה כי לא כל הסכם שנחתם מחייב, וכי חוזה שנכרת תחת ניצול, מניפולציה או חוסר איזון קיצוני - אינו אלא קליפה ריקה.

המשמעות של פסק הדין חורגת מעבר למקרה הפרטי. אם עד היום האמירה הרווחת הייתה "חתמת? תעמוד מאחורי זה", הרי שכעת יש הכרה רשמית בכך שגם גברים עלולים להיכנס למלכודות משפטיות שדורסות את עתידם. יותר מכך, פסק הדין הוא איתות חד וברור לכך שבתי המשפט מתחילים להבין שהסכמי ממון לא יכולים לשמש ככרטיס חופשי להשתלטות כלכלית על בן הזוג החלש יותר, יהיה מגדרו אשר יהיה.

המקרה הזה הוא לא חריג, אלא סימפטום לבעיה רחבה יותר: המשפט הישראלי מתנהל עדיין תחת ההנחה שחוזה בין בני זוג נחתם בשוויון כוחות מלא. זו הנחה מופרכת. בפועל, הסכמי ממון רבים משמשים למניפולציה ולכפייה, במיוחד כאשר צד אחד מגיע אליהם עם פערי כוח כלכליים עצומים.

אם בתי המשפט לא יפתחו גישה ביקורתית כלפי חוזים כאלה כבר משלב האישור הראשוני, הם ימצאו את עצמם מוצפים בעוד ועוד תביעות לביטול הסכמים. נדרשת חקיקה או לפחות פרשנות חדשה שתשים סוף למציאות שבה אהבה עיוורת, תמימות או לחץ כלכלי - הופכים להסכמים דרקוניים שמבטלים זכויות אנושיות בסיסיות.

האמירה של בית המשפט כאן ברורה: לא כל הסכם ממון הוא קדוש, ולא כל חתימה היא גזירה משמים. אם נחתם הסכם בלתי סביר, אם צד אחד כפה את תנאיו מתוך עמדה של כוח, אם נשללו זכויותיו הבסיסיות - יש מקום לערער עליו ולדרוש צדק.

השאלה היא האם המערכת תלך עם ההיגיון הזה עד הסוף, ותעצב מחדש את כל היחס להסכמים זוגיים. האם נמשיך להיאחז בפיקציה של "הסכמים חופשיים", או שנכיר בכך שלפעמים, מה שנראה כמו הסכם - הוא לא יותר ממלכודת?