כבר למעלה משנה וחצי מדינת ישראל מתמודדת עם מציאות מורכבת וטעונה בעקבות העלייה המשמעותית במספר הילדים היתומים בישראל, כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל ואירועי 7 באוקטובר. 934 ילדים נוספו למעגל השכול והצטרפו לכ-29,000 ילדים יתומים עד גיל 18 החיים בישראל.
מרבית הילדים היתומים בישראל אבדו הורה בנסיבות אחרות, כגון: מחלה, אובדנות, רצח ותאונות דרכים, והם מתמודדים לא רק עם מציאות כואבת של אובדן, אלא גם עם מערכת שאינה מותאמת לצרכים שלהם. קשה לדמיין את הכאב של ילד שנשאר יתום, במיוחד בנסיבות הטראומתיות וברקע של מלחמה מתמשכת.
לצד העלייה במספרים, נחשף הכשל המבני במערך הסיוע הממשלתי כתוצאה מהמבנה המפוזר של הטיפול במשפחות השכולות. נכון להיום, אין גוף אחד שמרכז את כלל מערך הסיוע ליתומים ולמשפחותיהם. במקום זאת, תחום האובדן והשכול מפוזר באחריות משרדי ממשלה שונים, ארגונים חברתיים ועמותות פרטיות, שלרוב אינם מתואמים זה עם זה.
מצב זה מוביל לפערים בטיפול, לחוסר אחידות במדיניות ולנגישות מוגבלת למידע ולשירותים הקיימים. משפחות רבות אינן יודעות כלל מהן זכויותיהן, אינן מקבלות מידע מסודר, ונופלות בין הכיסאות. בנוסף להתמודדות עם השכול הפרטי, המשפחה נאלצת לעבור בסבך בירוקרטי כדי להבין מי הכתובת ומהם הזכויות הניתנות לה.
בכינוס חירום מיוחד שערכה עמותת חמניות - המקום לילדים שאיבדו הורה - שעסק בתפקידו של השלטון המקומי בטיפול ביתומים ואלמנות בישראל, עלה הצורך לשנות את השיטה ולהנגיש את הסיוע לילדים היתומים. הכנס הוא תוצר של הבנה כי למרות המגמה הברורה להעברת יותר סמכויות לשלטון המקומי במגוון תחומים חברתיים, מתוך הכרה בכך שהוא הגוף המכיר בצורה הטובה ביותר את תושביו ויכול להעניק להם שירותים מותאמים אישית, תחום הטיפול ביתומים נשאר מחוץ לתחום.
נכון להיום, אין גוף אחד בתוך הרשויות המקומיות שאמון על הסיוע ליתומים ולמשפחות שכולות, ובמובן הזה לילדים היתומים בישראל אין "אבא ואמא" במערכת הציבורית שלוקחים אחריות על הנושא.
תמיכת המדינה ביתומים כיום אינה מספקת, וגם מה שכן קיים - לא תמיד נגיש או ברור למשפחות השכולות. אובדן הורה הוא אירוע מטלטל ומשנה חיים המכניס את המשפחה כולה לכאוס מוחלט. בצד ההתמודדות עם האבל האישי, המשפחה פוגשת בירוקרטיה מורכבת, מציאות כלכלית חדשה, ומאבק מתמשך למימוש זכויות.
בסקר שערכה עמותת חמניות בקרב אלמנים ואלמנות במסגרת הדו"ח השנתי לשנים 2023-2024, עלה כי כ-53% ציינו שלא פנו כלל לסיוע מהמדינה או מהרשות המקומית, בין היתר כי לא ידעו לאן לפנות, וכ-25% נוספים ציינו שפנו - אך לא קיבלו כל עזרה.
יש לציין כי כאשר המדינה והרשויות אינן נוכחות בצורה ברורה במערך הסיוע, הפגיעה במשפחות היא עמוקה עוד יותר. מחקרים נוספים מראים כי יתמות שאינה מטופלת כראוי עלולה להוביל לתופעות קצה רבות - מקשיים רגשיים והתפתחותיים ועד הידרדרות חברתית וכלכלית.
בהקשר הזה, מחקר שערכנו עם אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר אילן ומוסדות נוספים, גילה כי פי 4 מהיתומים נעצרים, פי 10 מוגדרים כצעירים בסיכון, פי 13 נושרים מבתי הספר, ופי 15 סובלים מהפרעות אכילה. הנתונים מוכיחים כי ההשקעה בטיפול נכון ותומך אינה רק חובה מוסרית, אלא גם אינטרס לאומי וכלכלי. אם המדינה לא תסייע בשיקום היתומים ומשפחותיהם, הנזקים לטווח הארוך יהיו חמורים בהרבה.
לכן, יש הכרח להקים מערך מסודר ומתואם שירכז את כל המידע, השירותים והתמיכה הנדרשת ליתומים בישראל. המדינה חייבת להקצות לכך משאבים מתאימים, אך מעבר לכך - יש צורך דחוף בכך שמשרדי הממשלה השונים והרשויות המקומיות יתחילו לדבר זה עם זה, ישתפו פעולה ויקימו מנגנון ברור וזמין לכל משפחה שכולה. גם הרשויות המקומיות, שכל אחת מהן מכירה את צרכיהם של תושביה, חייבות לקבל על עצמן אחריות ישירה בתחום הזה ולהוות כתובת ברורה עבור היתומים והמשפחות השכולות.
הגיע הזמן לשנות את המציאות הקשה של יתומי ישראל. לילדים היתומים בישראל מכלל הנסיבות, מגיע ליווי אמיתי, נגיש ומסודר - כזה שלא ישאיר אותם לבד במערכה.
הכותבת היא מנהלת קידום מדיניות וקשרי ממשל בעמותת חמניות - המקום לילדים שאיבדו הורה.