בית משפט השלום בבת ים קבע כי חברה שהלוותה 600 אלף שקלים לאם ובתה בהסוואה כי מדובר בהלוואה לחברה, ותבעה 2.6 מיליון שקלים כולל ריבית כבדה של כ-70% בשנה במקום 7.8% המותרת בחוק אשראי הוגן ללווה פרטי, תשלם להן הוצאות משפט של כ-100 אלף שקלים.
מפסק הדין של השופט יאיר חסדיאל מבית משפט השלום בבת ים, עולה כי הסכם ההלוואה על סך 600 אלף ש"ח, נכרת לפני כ-7 שנים בין בלפור חברה למסחר בע"מ לחברה שאינה פעילה, כשמועד הפירעון נקבע ל-6 חודשים מיום קבלת ההלוואה. אם ובתה הרופאה חתמו כערבות להלוואה ובנוסף חתמו על שטר חוב בסך 700,000 שקל כערבות להלוואה.
ההלוואה נשאה ריבית חודשית של 3.1% פלוס מע"מ, המצטברת לקרן, ונקבע כי במקרה של אי עמידה בתנאי ההסכם, תיתווסף ריבית פיגורים של 4% פלוס מע"מ לחודש, גם היא מצטברת לקרן.
בא כוחן של הנתבעות עו"ד גיא קינן, שמשרדו מתמחה בתחום המסחרי, טען בכתב ההגנה כי הריבית שנגבתה בפועל חרגה משמעותית מהשיעור החוקי המותר ללווים פרטיים וצירף חוות דעת של רואה חשבון שקבע כי הריבית האפקטיבית הגיעה לשיעור של 70.3% בשנה, בזמן שהריבית המותרת בחוק עמדה על 7.81% בלבד.
השתיים טענו בבית המשפט כי מדובר בהסכם פסול אשר חורג ממגבלות חוק אשראי הוגן. לטענתן ההלוואה הייתה אישית והיא ניטלה בפועל על ידי האם ולא על ידי החברה שלא הייתה פעילה באותו זמן.
עוד נטען, כי החברה נרשמה כלווה רק למראית עין כדי לעקוף את המגבלות החוקיות על ריבית וכי כספי ההלוואה הועברו ישירות לחשבונה הפרטי של האם ולא לחשבון החברה כשגם החזרי ההלוואה בוצעו מחשבונה הפרטי.
חברת בלפור טענה כי הנתבעות היו מיוצגות משפטית על ידי עורך דין אשר וידא שהן מודעות לתנאי ההסכם והשתיים הצהירו שהן מבינות את הריבית הגבוהה ואת תנאי ההסכם. לטענת בלפור ההסכם אינו למראית עין והשתיים הן נשות עסקים מנוסות אשר הבינו היטב את העסקה.
בית המשפט קבע כי ההסכם בין הצדדים נועד להערים על חוק ההלוואות וכי הוא נוסח כך שהלווה תהיה חברה בע"מ, אך בפועל מדובר היה בהלוואה פרטית לאם. לדעת בית המשפט, בלפור דרשה שימוש בחברה ככלי פורמלי בלבד, כדי להימנע מהחובות המשפטיות המוטלות על מלווים פרטיים.
בית המשפט קיבל את חוות דעת מטעם רואה חשבון של הנתבעות בה נקבע כי הריבית בהסכם חורגת מהריבית המותרת בחוק. בית המשפט הוסיף כי בלפור לא הציגה חוות דעת נגדית ולא הפריכה את המסקנות בדבר הריבית הגבוהה שנגבתה. בית המשפט מציין כי אי הצגת חוות דעת נוגדת מחזקת את טענות הנתבעות, שכן חובת ההוכחה חלה על התובע. בית המשפט קיבל את הטענה של הנתבעות, שהסכומים ששילמה האם על חשבון ההלוואה, פרעו את ההלוואה.
לסיכום בית המשפט דחה את תביעת בלפור לאור הקביעות בדבר הטעיית הלווה, חריגה משמעותית מגובה הריבית המותרת והסתרת המהות האמיתית של ההסכם, והיא חויבה לשאת בהוצאות משפט בסך 100 אלף שקלים. בית המשפט קבע גם כי ההלוואה למעשה הושבה, ולכן אין מקום לתביעת ההשבה.
חברת בלפור ערערה לאחר מכן לבית המשפט המחוזי בתל אביב על פסק הדין וטענה בין היתר כי בית משפט השלום שגה כאשר קיבל את גרסת הנתבעות מבלי לבחון באופן ראוי את הראיות והמסמכים, ובפרט מבלי לאפשר חקירה נגדית של עדים מרכזיים. עוד נטען כי ביהמ"ש התעלם מראיות סותרות או מעדויות שמערערות את מהימנותן, לכן יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום בבת ים לצורך בירור מחודש.